"עלה למעלה עלה, כי כוח עז לך….."

הרב קוק כותב אורות הקודש א סד:
"עלה למעלה עלה, כי כוח עז לך, יש לך כנפי רוח, כנפי נשרים אבירים. אל תכחש בם, פן יכחשו לך, דרש אותם, וימצאו לך מיד". ~
ובמידות הראי"ה
-"צריך האדם להכיר את כשרונו הפנימי וידע בעצמו אם נוצר לגדולות. אל ייבהל מפני עוון של גאווה במה שיכיר את מדרגת שכלו, וערך נטיית רצונו. אדרבה, מפני ענווה פסולה המדכאת את הנשמה ומטשטשת את האור האלוקי שבנפש צריך להיזהר הרבה יותר"
-"כל זמן שהענווה מביאה עיצבון היא פסולה וכשהיא גשרה מוסיפה היא שמחה, גבורה וכבוד פנימי" ~
-"מי שיש לו נשמה של יוצר מוכרח להיות יוצר רעיונות ומחשבות, אי אפשר לו להסגר בתלמודו השטחי לבד. כי שלהבת הנשמה עולה היא מאליה, ואי אפשר לעצור אותה ממהלכה".
להבדיל ד'ר פינקי פיינשטיין בספרו סרטן יצירת חיים כותב:
"למי שלקה בסרטן יש כוח עצום, כוח כל כך גדול שאי הפעלתו יכולה להיות הרת אסון
יש הבדל בין נתינה עיוורת המלווה ביטול עצמי ,(הפוגעת באדם) לבין נתינה מתוך כוח אהבה עצמית ומצב של צמיחה יצירתית המגדילה ומפארת את האדם)
רבות מהנשים שחלו בסרטן חייהן אופיינו עד לפרוץ המחלה בנטייה לנתינה חסרת גבולות – מוכר לי מאיזה מקום?, בדאגה מופרזת לאחרים (בעיקר לבני משפחה) ויחד עם זה בחוסר יכולת לקבל, עד כדי היעדר היכרות עם האפשרות להתפנק ולתת לאחרים לעשות את העבודה. בואו של הסרטן אילץ אותי
א. לעצור את הנתינה האין סופית הזו.
ב. להפוך למקבלת – לחסרת אונים והתחיל לקבל עזרה.

לא ניתן להיות במצב של נתינה לסביבה בהעדר נתינה עצמית, בהעדר פרגון ואהבה עצמית.

מי שחש שיהיה זה אנוכי לקנות לעצמו מתנות, לבקש ולקבל עזרה ולהיות מידי פעם נזקק- אדם כזה לא יכול באמת להעניק מתנות לסביבה.
אם רעבה אינה יכולה לשמח את ילדיה , עליה לאכול תחילה ולשבוע. עליה להיות מאושרת ולהקרין את זה על בני משפחתה. היא תהיה מאושרת באמת אם תדע לדאוג בראש ובראשונה לצרכיה, אם תצא ותקנה לעצמה מתנות, אם תדאג לטפח את אפיקיה היצירתיים, תוכל להעניק מחכמתה ומאושרה לבאים אחריה.
אם שמזניחה את עצמה ולא דואגת לצרכיה מקרינה מחולשתה לדורות הבאים.

החברה בה אנו חיים מתנהלת באמונה שהאדם הדואג לעצמו הוא "אנוכי" אגוצנטרי, לא מתחשב. כך אנו גדלים. והרי אם נוציא מחשבון הבנק שלנו כספים רבים ונפסיק להזרים לשם כספים, נתרוקן במהרה מנכסינו ולא יהיה לנו ממה לתת. עלינו להפקיד בקופה של עצמנו לפחות באותה מידה בה אנו מעניקים לאחרים.

ביקורת עצמית, אי פרגון עצמי, חוסר אמון של אדם בעצמו מגיעים עד לשנאה עצמית.
המלחמה והמאבק צריכים להיות נגד הביקורת העצמית.
טיפוח עצמי הוא מתרופות הפלא היעילות כנגד הביקורת העצמית.
ברגע שאנו הופכים מיומנים יותר בהענקה עצמית , ברגע שנצרבת בתודעתנו ההכרה שלא ניתן לצמוח ןלשמוח באמת כשלא מעניקים אהבה עצמית אז אנחנו באמת יכולים להעניק לסביבתנו.
לכל אחד יש מה להעניק לכל אחד הייחוד שלו, היופי הפנימי שלו ואותם הוא צריך לתת לאחרים. זו המתנה הגדולה ביותר שאדם יכול לתת לעצמו כשהוא נותן מכישוריו ועוצמתו ומקרין אותם לזולת.

אהבה עצמית היא משימת חיים הדורשת השתדלות ותשומת לב.

"עלה למעלה עלה, כי כוח עז לך, יש לך כנפי רוח, כנפי נשרים אבירים. אל תכחש בם, פן יכחשו לך, דרש אותם, וימצאו לך מיד". ~ אורות הקודש א סד