הארת פנים

"שים שלום טובה וברכה חן וחסד ורחמים,
ברכנו אבינו כולנו כאחד באור פניך.
כי באור פניך נתת לנו תורת חיים ואהבת חסד
וצדקה וברכה ורחמים וחיים ושלום."
הארת הפנים היא חיבור לעומת הסתרת הפנים שהיא ניתוק
כדי להגיע להארת פנים צריך שיהיה חיבור משני הצדדים
פנים מאירות הן גלויות לא מסתתרות
והגילוי הזה זו התגלות –חשיפה גילוי הרצון הפנימי
חשיפת הניגון המיוחד והיחיד – שחרור
יש בנו פחד לשחרר , פחד מהמפגש עם הרצון העמוק
והניגון המיוחד והנר היחודי שלנו.
המפגש הזה עם עצמנו כרוך בכאבים חזקים ודורש אומץ רב ואהבה רבה.
הדרך היחידה להיות בחיבור עם הקב"ה ולזכות בהארת הפנים שלו
היא דרך הגילוי העצמי, הכרת הערך העצמי שלי ומגע עם עצמי.
ברור שה' רוצה שאהיה אני . שהרי הוא ברא אותנו שונים זה מזה כדי שכל אחד יגלה וירומם את המיוחדות שלו והיחודיות שלו. כדי להגיע להכרת הייחודיות שלנו עלינו לצאת למסע של חיפוש. להיות בתנועה תמידית. לא לשהות במקום אחד כל הזמן .להניע את הכנפיים כמו צפור כי אחרת ניפול למטה. מים שעומדים במקום אחד הם מתעפשים ומריחים לא טוב , אל לנו להתבוסס בביצה , עלינו לזרום עם שטף החיים ולנוע כל הזמן קדימה. לעיתים נוח לנו להשקיע אנרגיות בלהתגעגע לעבר, או לאני המושלם המדומיין , במקום לקבל את האני המציאותי החסר ועמול לשנות אותו ולהתקדם אתו הלאה.
אל לנו להתגעגע לאתמול שהיה טוב יותר כביכול או לצפות למחר שנתפנה יותר ויהיה טוב יותר ,
אלא עלינו להשקיע עכשיו במה שצריך ולעשות את העבודה ברגע זה. להיות בתנועה ממש עכשיו –בכל רגע ורגע.
התנועה הזו בין החוץ והבפנים זה הגילוי הרצון הפנימי האמיתי שלי.
להיות יהודי זה מלשון הודיה – להודות – "יהודה אתה יודוך אחיך"-
להודות על הטוב, לקבל את הטוב, לראות את הטוב והיופי שבעולם
ואז אני פתוחה לעולם המשתנה ולאני המשתנה.
זה דורש ענוה ויושר
זה דורש להכיר במורכבות בין מה שאני בוחרת להאמין- להרגיש – לראות
ובין המציאות. ולעיתים זה לא בדיוק אותו הדבר.
אבל לגעת בשורש של השבר הזה, במורכבות הזו זה לגעת בשורש של האופטימיות, התקווה והאמונה.

המפגש עם החושך שהוא אור גדול

קטע שכתבתי בסדנת כתיבה עם רבקה מרים

אור יום
חדר מואר
רופא בכיר ו2 רופאות צעירות
בעלי ואני.
האווירה רצינית.
יש משהו בפניו של הרופא שמאותת
הנה זה בא.
וזה אכן הגיע.
החושך.
האי ידיעה
החוסר שליטה.
"אני ממש מצטער אבל התשובות אומרות שיש לך סרטן"
חשך עלי עולמי.
זה ביטוי שהתממש פשוטו כמשמעו.
יכולתי להרגיש את החושך, למשש אותו, אפילו לראות אותו,
אחר כך הגיעו הסברים ותוכנית פעולה,
אבל אני הייתי בחושך, והוא היה סמיך וחשוך, ולא ראיתי כלום
ולא שמעתי כלום, ולא חשתי בכלום, רק חושך.
האמנם זאת אני? החושך הזה סביבי ובתוכי?
אני מסתכלת על בעלי ורואה שגם הוא בתוך החושך.
והרופא מבין את מקומנו ועוצר ואומר :
"השאר , נדבר בהמשך, אחרי שתעכלו את הידיעה."
לעכל את הידיעה? זה להיות שם בחושך
להיות בחוסר ידיעה, להיות בחוסר שליטה.
יצאנו מהחדר כמו עיוורים- מגששים דרכנו החוצה.
והתיישבנו על הכיסאות שמחוץ לחדר.
ואז בא האור.
והוא היה חזק, והוא האיר את החושך
והוא בא בצורת חיבוק חזק של אחת הרופאות שיצאה אתנו.
היא חיבקה אותי חזק ואמרה את המילים המנחמות, המעודדות
והראתה את האור שבקצה המנהרה- אחרי החושך,
גם אם הוא גדול מאד, סמיך מאד, תמיד בא האור.
אחרי הלילה בא היום.
ואני מאז- מאז החושך אני מוארת באור יקרות.

בעצם החושך הגדול הביא אתו אור גדול אור של חיבור שלי לעצמי, לסובבים אותי,
אור שאומר – את לא לבד.

וזה מתחבר לקטע יפה שראיתי בעתון שבת של מקור ראשון

אורי זומר / הבט אינך לבד

והיומיום שלנו, שעובר ושוטף לו כנהר ירדן שקט,
ממשיך וזורם, ומימיו מתקדמים אט אט, ושום דבר
לא דורש מן החיים לבוא ולומר "יש כאן משהו מיוחד".
ואני יודע עכשיו טוב יותר מאשר ידעתי קודם: נהר החיים
הזה זורם באהבה, והוא מביא איתו את כל השמחות, את כל הכאבים,
זרימת החיים משולבת בידיעה כי יש מי שיעמוד לצידי, אני כבר לא לבד.
הירדן , שתמיד היה ידיד שלא הכזיב, יורד אל המקומות הנמוכים,
ונמצא איתי שם. כמו יד מושטת של ריבון העולמים, שלבשה צורת מים זורמים,
ואומרת לי " הבט אינך לבד".

הקשבה פנימית

מחלה, משבר, חו"ח תאונה או כל דבר שיוצא מהשגרה עשוי להיות תמרור הקורא להקשיב למה שנמצא עמוק בפנים. אנחנו רגילים לחיות את החיים בשגרה, בשטף החיים ולא קשובים לקולות החיים, אלו שמחוץ לנו ואלה שבתוכנו. לעתים באים החיים ונותנים לנו סימנים ברורים יותר וחזקים יותר שאמורים לכוון אותנו חזרה לדרכנו. סימנים אלו לעיתים כואבים. אם אנחנו עסוקים רק בכאב שהרי הפסדנו את השיעור. או אז אנחנו קורבנות של הנסיבות (מחלות, גנטיקה וכד') ונטולי אחריות על חיינו שלנו, אך אם השכלנו להקשיב, הרי שיש כאן הזדמנות גדולה ללמידה.

כדי לבדוק אם אני חיה את חיי מתוך אחריות, אני יכולה לשאול את עצמי בכל רגע נתון – 'האם אני פועלת באותנטיות? 'האם אני קשובה לקולי הפנימי?
אחריות שכזו, שדורשת מידה רבה של יכולת הקשבה ורגישות, מרחיבה מאוד את המודעות שלי לחיים שלי, ומראה לי את הקשר הישיר בין רוח לחומר ובעיקר בין גוף לנפש.

בעזרת תהליכי מודעות כמו התבוננות עמוקה פנימה לגוף והקשבה למסרים שהוא שולח לי תדיר, אני יכולה להתחיל לברר את מקורות המצוקה שבגוף. בירור שכזה יכול להראות כמעט מיד קשר בין מתח נפשי שלא מאפשר זרימת אנרגיה בתוכו וכן חסימות באיברים הפנימיים. חסימות אלו יוצרות מחלות. תהליך זה שאינו תמיד קל, ולעיתים נדרשת בו עזרה מקצועית, כזו שאני עוברת- עצמת הרכות, הטיפול הרגשי אצל שושנה שטייף, כי הוא דורש ממני להתמודד עם פחדים שבגוף ותפיסות שבמחשבה, מאפשר לרדת למקורה של המחלה שבגוף. גילוי המקור הוא תחילתו של תהליך ריפוי. המשכו באינפורמציה רבה הנמצאת בזיכרון הפיזי והרגשי שבגוף, וסופו בהרחבת המודעות שלי לעצמי.
ההבנה שהרגשות שאינם מובעים כאילו "מצטברים" בגוף וגורמים למחלה הביאה אותי לצורך להתחיל לבטא את רגשותיי. יש גם הבנה שיש קשר בין חוויות מוקדמות, לבין המתרחש בגוף.

אין זה אומר שאין ללכת לרופא . אבל ברור שהביקור אצל הרופא וקיום הוראותיו אינם מחליפים את הצורך שלנו לקחת אחריות על הגוף שלנו ועל המתרחש בנפשנו.
נפגשתי בשיטוטי באינטרנט בשיר של סמדר שיר , המנון המאגמה ושיניתי אותו קצת והנה הוא:

זה הזמן שלך להתקרב / אל האישה שבתוכך

לפתוח את חדרי הלב / לנשום, לצעוק ולחייך

זה הזמן שלך להתנתק / מהשיגרה והלחצים

אז תלי תרמיל קטן על הכתף / וצאי למסע שלך

את אישה שאוהבת עד בלי סוף / בלי לשאול מתי ולמה

את אישה שמחפשת את הטוב / וזה סימן שאת את

את רכה וחזקה כמו אור / את אישה שנופלת וקמה

וסוף סוף מותר לך להודות / שאת את

זה הזמן שלך להשתחרר / מדאגות ומועקה

מותר לך להיות פשוט עצמך / ולצאת להרפתקה

זה הזמן לזלול את החיים / והמראות והנופים

הצבעים ומילים

את אישה שאוהבת עד בלי סוף / בלי לשאול מתי ולמה

את אישה שמחפשת את הטוב / וזה סימן שאת את

את רכה וחזקה כמו אור / את אישה שנופלת וקמה

וסוף סוף מותר לך להודות / שאת את

זה הזמן שלך וזה המסע שלך

וזה החיבוק שלך / וזה הסוד שלך.

ממעמקים קראתיך

חוף הים בזיקים.
"זה הים גדול ורחב ידים"…
אין סוף ים . ים של אין סוף.
"כל משבריך וגליך עלי עברו," ונקרא הגל כן, לפי שהוא נשבר בתנועתו החזקה.
משבריך" – כן יקראו גלי הים ע"ש שנראה כשוברים את הים וחוזרים ונשברים,
חנה סנש-
"אלי אלי
שלא יגמר לעולם
החול והים
רשרוש של המים
ברק השמים
תפילת האדם.
ואני מתפללת – מתפללת לבריאות, לשמחה, לצמיחה, לטוב.
תמונה:
2 כסאות כתר מפלסטיק נטועים עמוק בחול על קו החיבור של החוף והים.
קצף של גלים
והים בכחול עמוק אין סופי והשמים בתכלת נעימה.

ומה אני? ואני מה?

"שם רמש ואין מספר, חיות קטנות עם גדולות"
אני יושבת על החוף, מול הים וסביבי מתרוצצים סרטנים קטנים וקצת יותר רחוק סרטנים גדולים- הולכים על צדם נחבאים ויוצאים, מסתתרים בתוך מחילות- בורות קטנים שהם חופרים לעצמם ויוצאים. עושים ריצה מהירה לכיוון המים וחוזרים בחזרה לחור, ושוב ריצה מהירה למים ושבים לחור – ומה המטרה?
וכמה זה סמלי אני והסרטנים הקטנים סביבי – ובתוכי?
3 נחליאלים מתרוצצים על החוף מסמנים את בוא הסתיו- החורף, "זנב לו ארוך ויפה- סינר קטן שחור על החזה.
לא ניתר, לא קפץ רק רץ רץ רץ רץ."

יושבת וקוראת פרקי תהילים.
הפרקים של היום מקכ' לקל'ד:
קכ'א : "שִׁיר, לַמַּעֲלוֹת:
אֶשָּׂא עֵינַי, אֶל הֶהָרִים מֵאַיִן, יָבֹא עֶזְרִי"

קכ'ד: "שִׁיר הַמַּעֲלוֹת, לְדָוִד: לוּלֵי ה', שֶׁהָיָה לָנוּ- יֹאמַר-נָא, יִשְׂרָאֵל.
לוּלֵי ה' שֶׁהָיָה לָנוּ בְּקוּם עָלֵינוּ אָדָם.
אֲזַי, חַיִּים בְּלָעוּנוּ בַּחֲרוֹת אַפָּם בָּנוּ.
אֲזַי, הַמַּיִם שְׁטָפוּנוּ נַחְלָה, עָבַר עַל-נַפְשֵׁנוּ.
אֲזַי, עָבַר עַל-נַפְשֵׁנוּ הַמַּיִם, הַזֵּדוֹנִים.

האמנם המים הם זדונים? המים שוטפים אותנו? לאבדון? או לניקיון?
ודווקא הים נותן לי תחושת רוגע ושקט.

ואני מה?

תוצאות הגסטרו אומרות שהסרטן עדין קיים ואני ממשיכה עם כל מה שאני עושה ובוודאי הרופאה תוסיף תרופה נוספת
ובעזרתו יתברך, אתגבר ואבריא.

אני מבריאה בע"ה
אני מבריאה בע"ה
אני מבריאה בע"ה
והסובבים אותי
שהקב"ה יתן גם להם כח להתמודד ולקבל המצב הלא פשוט.

ק'ל : שִׁיר הַמַּעֲלוֹת:
מִמַּעֲמַקִּים קְרָאתִיךָ ה',
ה' שִׁמְעָה בְקוֹלִי:
תִּהְיֶינָה אָזְנֶיךָ, קַשֻּׁבוֹת לְקוֹל, תַּחֲנוּנָי.

אמא

אמא
אמא זה אמון
אמא זאת אמונה
אמא זה בטחון,
אמא זו גדולה
אמא זו דעה
להיות אמא זו זכות
להיות אמא זו חובה
אמא זה ידע
אמא זה כח,
אמא זה לאהוב
אמא זה משענת,
זה נכון
אבל אמא נשארת אמא
גם אם היא חסרת אונים,
וגם אם היא צריכה עזרה,
וגם אם היא לא בטוחה
ולא משרה בטחון,
כי אמא זה אהבה.
ואהבה לא תלויה בשום דבר.

"עלה למעלה עלה, כי כוח עז לך….."

הרב קוק כותב אורות הקודש א סד:
"עלה למעלה עלה, כי כוח עז לך, יש לך כנפי רוח, כנפי נשרים אבירים. אל תכחש בם, פן יכחשו לך, דרש אותם, וימצאו לך מיד". ~
ובמידות הראי"ה
-"צריך האדם להכיר את כשרונו הפנימי וידע בעצמו אם נוצר לגדולות. אל ייבהל מפני עוון של גאווה במה שיכיר את מדרגת שכלו, וערך נטיית רצונו. אדרבה, מפני ענווה פסולה המדכאת את הנשמה ומטשטשת את האור האלוקי שבנפש צריך להיזהר הרבה יותר"
-"כל זמן שהענווה מביאה עיצבון היא פסולה וכשהיא גשרה מוסיפה היא שמחה, גבורה וכבוד פנימי" ~
-"מי שיש לו נשמה של יוצר מוכרח להיות יוצר רעיונות ומחשבות, אי אפשר לו להסגר בתלמודו השטחי לבד. כי שלהבת הנשמה עולה היא מאליה, ואי אפשר לעצור אותה ממהלכה".
להבדיל ד'ר פינקי פיינשטיין בספרו סרטן יצירת חיים כותב:
"למי שלקה בסרטן יש כוח עצום, כוח כל כך גדול שאי הפעלתו יכולה להיות הרת אסון
יש הבדל בין נתינה עיוורת המלווה ביטול עצמי ,(הפוגעת באדם) לבין נתינה מתוך כוח אהבה עצמית ומצב של צמיחה יצירתית המגדילה ומפארת את האדם)
רבות מהנשים שחלו בסרטן חייהן אופיינו עד לפרוץ המחלה בנטייה לנתינה חסרת גבולות – מוכר לי מאיזה מקום?, בדאגה מופרזת לאחרים (בעיקר לבני משפחה) ויחד עם זה בחוסר יכולת לקבל, עד כדי היעדר היכרות עם האפשרות להתפנק ולתת לאחרים לעשות את העבודה. בואו של הסרטן אילץ אותי
א. לעצור את הנתינה האין סופית הזו.
ב. להפוך למקבלת – לחסרת אונים והתחיל לקבל עזרה.

לא ניתן להיות במצב של נתינה לסביבה בהעדר נתינה עצמית, בהעדר פרגון ואהבה עצמית.

מי שחש שיהיה זה אנוכי לקנות לעצמו מתנות, לבקש ולקבל עזרה ולהיות מידי פעם נזקק- אדם כזה לא יכול באמת להעניק מתנות לסביבה.
אם רעבה אינה יכולה לשמח את ילדיה , עליה לאכול תחילה ולשבוע. עליה להיות מאושרת ולהקרין את זה על בני משפחתה. היא תהיה מאושרת באמת אם תדע לדאוג בראש ובראשונה לצרכיה, אם תצא ותקנה לעצמה מתנות, אם תדאג לטפח את אפיקיה היצירתיים, תוכל להעניק מחכמתה ומאושרה לבאים אחריה.
אם שמזניחה את עצמה ולא דואגת לצרכיה מקרינה מחולשתה לדורות הבאים.

החברה בה אנו חיים מתנהלת באמונה שהאדם הדואג לעצמו הוא "אנוכי" אגוצנטרי, לא מתחשב. כך אנו גדלים. והרי אם נוציא מחשבון הבנק שלנו כספים רבים ונפסיק להזרים לשם כספים, נתרוקן במהרה מנכסינו ולא יהיה לנו ממה לתת. עלינו להפקיד בקופה של עצמנו לפחות באותה מידה בה אנו מעניקים לאחרים.

ביקורת עצמית, אי פרגון עצמי, חוסר אמון של אדם בעצמו מגיעים עד לשנאה עצמית.
המלחמה והמאבק צריכים להיות נגד הביקורת העצמית.
טיפוח עצמי הוא מתרופות הפלא היעילות כנגד הביקורת העצמית.
ברגע שאנו הופכים מיומנים יותר בהענקה עצמית , ברגע שנצרבת בתודעתנו ההכרה שלא ניתן לצמוח ןלשמוח באמת כשלא מעניקים אהבה עצמית אז אנחנו באמת יכולים להעניק לסביבתנו.
לכל אחד יש מה להעניק לכל אחד הייחוד שלו, היופי הפנימי שלו ואותם הוא צריך לתת לאחרים. זו המתנה הגדולה ביותר שאדם יכול לתת לעצמו כשהוא נותן מכישוריו ועוצמתו ומקרין אותם לזולת.

אהבה עצמית היא משימת חיים הדורשת השתדלות ותשומת לב.

"עלה למעלה עלה, כי כוח עז לך, יש לך כנפי רוח, כנפי נשרים אבירים. אל תכחש בם, פן יכחשו לך, דרש אותם, וימצאו לך מיד". ~ אורות הקודש א סד