טוב להודות לה'

בס"ד כ'ט בטבת תשע"ה

היום האחרון שלי בשנתי ה57.
טוב להודות לה'
את זה בקשתי מאתי אנקרי שנשיר ביחד כשהיא בקשה ממני לבקש שיר.
טוב להודות לה', להודות על כל הטוב האופף אותי. טוב של חיים – שלא ברור בכלל שהנה הגעתי לגיל הזה-
טוב של החיבור המופלא לקרובים אלי,
חוויתי לקראת יום ההולדת שלי 2 אירועים מעצימים, מרגשים שנתנו ונותנים לי הרבה כוח.
ביום שני בבוקר במפגש החברות והמשפחה עם אתי אנקרי קיבלתי המון מתנות בצורה של מילים והערכה של כל אחת ואחת וחשבתי מאיפה יש לי את כל מה שהן רואות בי וזה ברור – זה מהמקור, הבית שגדלתי בו גרם לי להיות מה שאני, אם במידות ואם בתכונות ואם בראיית הטוב ואם באהבה גדולה לארץ- הכל בא משם, ועל כך אני מודה , תודה גדולה גדולה. בעבר לא נהגו לומר מילים טובות כך סתם כמו שאתמול עשו חברותי, ואני רואה כמה כח זה נותן, איזו חיות יש בזה, ומתרגשת מהעובדה שהיום כן אומרים ועושים דברים כאלו.
האירוע שהיה לפני , היה יום הולדת שעשו לי הילדים והנכדים בשבוע שעבר שבו כל ילד העניק לי ברכה דרך שיר שהוא בחר. וזה היה נפלא.
תהלה בחרה בחיוכים של חוה אלברשטיין- שהאופטימיות שבי תמשיך.
אפרים בחר בתפילה של לאה גולדברג -לבל יהי יומי כתמול שלשום לבל יהי יומי עלי הרגל.
חיה וצבי בחרו באילו פינו מלא שיר כים = ההודיה על הכל שימשיך כך.
ברוריה בחרה בלטיול יצאנו כלנית מצאנו… שנמשיך לטייל.
מרים בחרה ב להיוולד כל בוקר מחדש שאמשיך בשינויים שאני עושה
דוד בחר ב דע לך שכל רועה ורועה יש לו ניגון מיוחד משלו- ושלי יש ניגון מיוחד לכל ילד שלי….
ומלכה בחרה ב השביל הזה מתחיל כאן….יוצא לאור לחיים חדשים לך עליו עלה עליו עכשיו.
ובסוף בצלאלי ביקש להוסיף שיר – יש תקוה , יש אמונה ,
ביקשתי ממשה להוריד לי את השירים לדיסק והילדים הורידו את המילים וזה מקסים.
אני לא כל כך יודעת מהיכן אני שואבת את האמונה והאופטימיות, זה משהו שהו טבע בי במהלך חיי, והוא מחזיק אותי ומוביל אותי לאורך כל מסלול חיי.
הבוקר התעוררתי מוקדם וישבתי על כורסתי, והבטתי החוצה. בחוץ היה חושך, ולאט לאט השמים שהיו שחורים התבהרו והפכו לבהירים ונהיה יום.
אני מביטה בהם בהרבה בקרים ומרותקת למראה. זה משהו מאד חזק התהליך הזה שקורה לאט לאט ואי אפשר לעצור אותו. זה לא קורה בבת אחת כמו הדלקת אור בחדר, זה תהליך שקורה בוודאות, בהחלטיות באמונה , חושך הופך לאור.
כששהיתי בביה"ח ב 2 שבתות מתוך ה 5 שהייתי שם הלכנו בנצי ואני לקצה המסדרון בצד מזרח והבטנו בשמש העולה. מחזה מרהיב ומעורר תקווה, אמונה, שמחה ליום חדש. הצוות שם גיחך בראותו אותנו… אבל לי זה נתן הרבה כח.
בבית שגדלתי בו היה מקום להרבה הקשבה, תשומת לב, פרגון, העצמה, פחות למגע פיזי ולמילים של קירבה וכך גם אני המשכתי והנהגתי בבית שלי , כי זה מה שהכרתי, ופתאום באמצע החיים הגיע הסרטן והוא גילה את החשיבות של המגע, והמילים המקרבות ואני לומדת להשתמש בהם עם ילדי ועם בנצי ועם הסובבים אותי. עפרה אמרה לי באחד הטיפולים שרק כשניגע בכאב, ונדבר עליו ונהיה איתו –נוכל לו. ואני חושבת שהיא צודקת. יש לי המון פחדים במצב שלי- מה יהיה? לאיזה רמה של סבל ה' יוביל אותי? איך אעמוד בזה? מתי יגיע הסוף ואיך הוא יהיה? אבל חוששים לדבר על זה. לא רוצים ליגוע בדברים הנוראים שעולים במחשבה, כאילו – אם לא נדבר על זה ,זה יעלם , זה לא יהיה, וההיפך הוא הנכון. אם לא מדברים הפחד מתעצם , גדל ומפחיד עוד יותר. ואם כן מדברים אז לומדים לחיות עם זה ולהבין שאלו החיים לחיות עם חששות דאגות ופחדים ומצד שני לחוות את ההווה שהוא עדין לא שם – בעתיד הלא נודע. וגם אפשר להתכונן טוב יותר למה שצפוי לקרות וכך אולי להקל עלינו קצת.

היום אי"ה בפגישה עם ד'ר עינת שמואלי תהיה לנו תכנית פעולה להמשך.
אחד הדברים הקשים במצב שלי מלבד החוסר ודאות וחוסר האונים זה שאין אופק- לא ברור לאן מתקדמים. ואי"ה היום זה יהיה.

היו לי עוד הרבה מחשבות אך הן פרחו ונעלמו תוך כדי כתיבה.

פגשתי שיר מענין של משוררת פולניה

יש המממשים/ ויסלבה שימבורסקה

יש המממשים את חייהם באורח יעיל יותר
בקרבם וסביבם שורר סדר
יש להם פתרון ותשובה נכונה לכל דבר

הם מנחשים כהרף עין מי את מי, מי עם מי
לשם מה, באיזה אופן.

מטביעים חותמת על אמיתות שאין בלתן
משליכים למגרסה עובדות שאין בהן צורך
ואנשים לא מוכרים אל מתקני מיון שנועדו לכך.

הם חושבים כל עוד כדאי,
אף לא רגע יותר,
כי מעבר לרגע זה אורב הספק

ובהגיע יום השחרור מן הקיום,
הם עוזבים את העמדה
דרך הדלת שהורו להם.

לעיתים אני מקנאה בהם.
למרבה המזל זה חולף.

זהו להפעם-
כיף לי לכתוב….

חזרה לכתיבה

בס"ד יום ה' כ'ד בטבת 15/1/15

חוזרת לכתוב.
השעה 5 בבוקר ואני לא מצליחה להירדם שוב. נרדמתי ב10 וכל שעהוחצי שעתיים אני קמה לרוקן את הסטומה. מצליחה להירדם שוב, אבל עכשיו –לא.
עוברים עלי ימים לא פשוטים. בבקרים ב"ה אני די בסדר – יוצאת, באות חברות, מרגישה די טוב . זה כמה ימים שאחר הצהרים אני מרגישה מאד לא טוב והתחלתי לקבל משככי כאבים חזקים יותר, אתמול גם זה לא עזר.
הילדים מחלקים בינהם את אחה"צ ומגיעים, אבל אני על הפנים.
ברגעים כאלו של אי נוחות גדולה, כאבים שאני לא מצליחה כ"כ להגדיר התחושה היא שאני לבד לבד בדבר הזה. יש סביבי תמיד אנשים , קרובים , אהובים, אבל את מה שאני חשה אף אחד לא יכול להרגיש וחוסר האונים שלי ושלהם משאיר אותי בעצם לבד בתוך הקושי.
אני מרגישה שאולי יש דרך ללמוד לנהל כאב , ושאני צריכה ללמוד אותו. כמו שלומדים לנשום לפני לידה ולנהל את הצירים כך אולי יש דרך לנהל את מה שאני עוברת.
כשאני מרגישה לא טוב המחשבות הפסימיות משתלטות עלי , דאגה-חרדה, תחושה שאין מוצא. ב"ה זה עובר כשאני מרגישה יותר טוב.
אתמול הייתה אצלי חברה שלא ראיתי למעלה משנה וחצי, והיא לומדת דמיון נובע וזה מלמד איך להבין את הרגשות – לנהל אותן ולא לתת להם לנהל אותנו. שהרגשות יניעו אותנו ולא ימנעו מאתנו הנעה. כל מה שאנחנו עוברים קשור לרגשות שנמצאים בתוכנו וצריך ללמוד לזהות אותם ולהבין אותם כדי שנוכל לחיות טוב יותר.

"דמיון נובע" מלמד את האדם להקשיב לנפשו, לגלות את הכוחות הבריאים והחיוניים הטמונים בה. "דמיון נובע" מלווה את האדם אל מעבר לתהום הנפרשת לפניו, אל הכוחות הנסתרים החבויים בתוכו פנימה. הדרך הפשוטה, המעמיקה והמובנית של דמיון נובע מגלה לאדם את "השכל הבא מן הנפש", את המקום בו האדם מתחיל לתקן את חייו.

"דמיון נובע" הינה שיטה המאמינה ביכולתו של האדם למצוא את כוחות הריפוי בעצמו. תפקידו של המטפל ב"דמיון נובע" הינו לתווך בין האדם לבין נפשו, ללמד את האדם את שפת הנפש – שפת הרגשות והדימויים – ללמדו להקשיב לשאלות הבוקעות מנפשו ולהכיר בסתירות המניעות את חייו. אדם היודע להקשיב לנפשו יגלה בבא הזמן את הפתרון "הנובע": ידיעת הנפש את כוחותיה האמיתיים.

אולי יש בדרך הזו משהו שיכול לעזור לי במצבי?

מלבד הקשר עם עפרה לא חזרתי לעיסוקים שהיו לי בשנה שעברה. עפרה הצדיקה מגיעה אלי הביתה ומנסה לעזור לי בדרכה. בהפעמה האחרונה שהיא עשתה לי עלו דברים מ"עומק הבטן"- הפחדים שיש לי.
מה מפחיד אותי?

מפחיד אותי מה גדל שם בתוך הבטן שלי? מה הסרטן מעולל לי? הוא בודאי לא שוקט על השמרים ומטיבו הוא גדל ומתפתח. ולאן? אין לי מושג. מה הוא מתכוון לעולל לי בפעם הבאה שהוא יתפרץ?

אני פוחדת מכאבים, פוחדת שהם ישתקו אותי, פוחדת להיות שבר כלי שלא מתפקד, להיות תלויה בסובבים אותי ברמה הנוראה שאני לא יכולה לדאוג לצרכים הבסיסיים שלי.

פוחדת מלמות- ולהיעלם מהחיים של בנצי, הילדים וכל היקרים לי.

פוחדת שחו"ח ההורים שלי שיחיו בבריאות ישבו עלי שבעה. רוצה להמשיך ולחיות ולהגיע לשיבה טובה.

פוחדת לאבד את השמחה הפשוטה מהדברים הטריוויאלים ומהרגעים השמחים והטובים של החיים.

פוחדת מה יקרה ליקרים לי אחרי שאני לא אהיה כאן יותר.

אני רוצה להמשיך ולהיות כאן , לשמוח בשמחות העתידיות של המשפחה, להיות כאן עם דוד ומלכה ברגעים החשובים ביותר בחייהם כשיזכו להינשא לבחיר ליבם ולהמשיך וללוות אותם ואת כל ילדי לאורך ימים ושנים.
אני מסתכלת על גופי- איבדתי המון במשקל- היו לי הרבה רזרבות – אבל עכשיו זה מדאיג,

ב"ה יש הרבה טוב
החיבור ביני לבין בנצי
החיבור ביני לבין הילדים
המעטפת של החברות שלי, של שכנות וסתם אנשים טובים.

כנראה שיש אמת באמירה שהדברים הקשים שאנחנו עוברים מגיעים כדי להוציא מאתנו את הכוחות הטובים שחבויים ולא יוצאים אל הפועל ללא הטריגר הזה של הקושי.

רבינדרנת טגורי משורר הודי שהכרתי בנערותי כתב דברים יפים על מצבי:
אל נא תתנני להתפלל כי אשמר מן הרעות,
כי אם אשר אוכל להתייצב בפניהן ולא אירא.
אל נא תתנני לשאול כי כאבי יחלוף,
כי אם אשר יהיה לי לב להתגבר עליו.
אל נא תתנני להתחנן במצוקות מוראי כי הינצל אנצל,
כי אם יהיה לי אורך רוח עד אמצא את פדותי.
רצה נא ואל תשימני לרך לבב, אשר אחוש את חסדיך רק בהיות הברכה בעמלי,
כי אם תתנני ואכיר את ידך החזקה גם בעלות פעלי בתוהו.

להתיצב מול, להתגבר, שיהיה אורך רוח, להכיר שהכל ממנו יתברך בכל מצב.

עשיתי זאת.
כתבתי שוב בבלוג.
בתקוה לימים טובים ולכתיבת דברים טובים.