ממיטת חוליי בבית החולים

בס"ד. יום רביעי כ'ו חשוון

אלי רפאני ןארפא

שנה אני חולה בסרטן., כמעט שנה מאז שכבתי על מיטת חוליי בבי"ח קפלן אחרי הניתוח
ואני מביטה בי אז ומביטה בי עכשיו ועושה מצא את ההבדלים:
אם הייתי מציירת ציורים אולי היה לי קל יותר אבל במקרה הזה אני אנסה לעשות זאת במילים
.כסליו ע"ד
שוק
פחד
אימה
בלבול
חוסר אונים
בורות
כאב
אי נוחות
חוסר ידיעה
יאוש
הכחשה
הדחקה

בחשוון ע"ה
שוב בית חולים
עם תחושות דומות
אין מושג מהיכן נחתה עלי האפיזודה הזו
כי בדרך, בנתיב שעברתי במשך שנה שלימה עם סרטן
הם לא היו שם.
היו שם מילים אחריו של
תקוה
אמונה
אופטימיות
התגברות
יצירה
מודעות
חקר
אהבה
שמחה
שיתוף
שחרור
קבלה
כח

ואני מרגישה שזה ההבדל העיקרי בין 2 התמונות האלו
גם אם כרגע הרבה ממילות התמונה הראשונה משתלט ות עלי
האפשרות שלהן לחלחל לתוכי ולהשפיע עלי היא פחותה בהרבה כי יש שם בסיס רחב ומשמעותי של כל כך הרבה אור וחיוב שהם לא יכולים לי.

אני עם סיפור קשה של עצירות של יותר משבועיים וחסימות מעיים שחוזרות ואצטרך לעבור ניתוח לבירור הסיבה ול פתרונה. זה מפחיד לתת את הדבר היקר לך מכל את גופך בידי מישהו אחר שיעשה בו פעולות פולשניות וכואבות ומי יודע מה ימצאו שם?
אלא שזה המסע שלי וזה הנתיב האישי שלי ולקבל"ה הרבה שלוחים לעשות את מלאכת הריפוי, ואי" ה הכל יהיה לטובה.

אלי רפאני וארפא

בס"ד יום חמישי אור לי'ד חשוון

כל השבוע אני שומעת בלי הפסקה את התקליטור של אתי אנקרי

בשירי ר' יהודה הלוי

"אלי רפאני וארפא
אל יחרה אפך ואספה
סמי ומרקחי לך בין טוב
בין רע ובין חזק ובין רפה
אתה אשר תבחר ולא אני
על דעתך הרע והיפה
לא על רפואתי אני נסמך
רק אל רפואתך אני צופה"

"אל נא רפא נא
כי עמך אל, המרפא!

השבוע התחלתי עם תרופה כימותרפית שאני לוקחת בבית ועבר עלי שבוע מיטלטל. וחשבתי:

יש ימים ויש ימים.
יש ימים של נחת ויש ימים של שחת
יש ימים של עשיה ברוכה ויש ימים של בטלה
יש ימים של בריאות ויש ימים של חולי
יש ימים של זרימה ויש ימים של תקיעות
יש ימים של ריצה ויש ימים של זחילה…
יש ימים של נעימות ויש ימים של אי נעימות
יש ימים של שקט ויש ימים של אי שקט
יש רגעים של יאוש (ביום שני עם הבשורה על אילה ז"ל)
ויש רגעים של תקווה-(היום נשלחו הביופסיות לחו"ל לבדיקה כדי לקדם את הטיפול)
וכך בין אלו לאלו אשרי מי שחי אותם במלואם וממצה אותם עד תום.

ואני תפילה
תפילה שאהיה כאן להמשיך ביום יום המבורך עם בנצי
תפילה שאמשיך ליהנות מהקשר עם הילדים והנכדים לאורך ימים ושנים
תפילה לזכות להיות בשמחות של ילדי ונכדי
תפילה לשמוח עם הורי, אחי אחותי, גיסי וגיסותיי
תפילה להמשיך הקשר הנפלא עם חברותיי
תפילה להאיר באור המיוחד שלי לכל מי שאפשר.

תוהו ובוהו

בס"ד י'א חשוון תשע"ה

"והארץ הייתה תוהו ובוהו וחושך על פני תהום ורוח אלוקים מרחפת על פני המים"
אילה המטפלת באומנות ( להבדיל מאילה ה"חולה") בקשה ממני להוציא את כל הז'יפה שיש בפנים בצביעה אגרסיבית עם פנדה שחורה- למלא את הדף- לא להשאיר נקודה לבנה אחת. ועל זה לשפוך נקודות של צבע גואש ולמרוח אותו ואחרי שאייבש אותו , לעבור עם עיפרון ולהדגיש מה שאני רוצה.- תהליך שהיה עוצמתי מאד.
ואז לכתוב מה שעובר עלי. (וכל זה בלי שהיא ידעה מראש שאני מבוחבשת ומטולטלת ממותה של החברה מהקליניקה.)

תוהו ובוהו, בלגן, סערה בתוכי, ברקים ורעמים.
אמש שכבתי על כורסתי ובחוץ הייתה סערה גדולה וגם בתוכי.
יש שם שמש גדולה שמאירה ומחממת, אבל כרגע, לילה, סערה ורוח, מתח- הקווים של הברקים הם הקווים החדים מסעירים אותי ונמצאים עכשיו בתוכי.
הבלטתי את הכתמים השחורים כי אני מרגישה שהם קיימים ונמצאים ואני צריכה גם להיות איתם, אפילו להבליט אותם כך שכשאצא מזה אוכל להגיד להם שלום.
הצבעוניות קיימת אבל כרגע היא על הרקע של השחור- של כאוס, של תוהו ובוהו.
האמנם אני מפחדת להיות שם בתוהו ובוהו? זה המקום שלי עכשיו וגם זה בסדר. להיות שם. איפה שאני. לא לברוח, לא להתכחש, לא להדחיק – להיות בנחס.
כי באמת נחס לי- גם פיזית וגם נפשית.
אני דומעת וזה טוב.
להביע את מה שנמצא בתוכי זה מנקה ומטהר.
לא לגרש את החושך.
"למה לגרש החושך- והרי הוא ילד טוב"
גם הוא עושה את העבודה שלו.
רוח אלוקים מרחפת – זה כאילו בשקט, בנחת-זו התחושה של ריחוף
אבל אני מרגישה שהרוח סוערת, נושבת בחוזקה, מאיימת, מפחידה משתק. ונמצאת על פני התהום
והתהום שחורה, עמוקה, סמיכה, מפחידה. ואני מה?

לשחרר-
לתת לרגשות, לתחושות ולמחשבות לומר את שלהן
לתת לגוף לומר את שלו
לתת למחשבות ללכת לאן שהן הולכות
ולא לפחד ולא לעצור אותם
לפתוח, לשחרר, להיות שם!
אין יותר נכון מזה
אין יותר מדויק מזה
להיות בתוך החושך הזה עכשיו.

פרידה

בס"ד אור לי'ב חשוון תשע"ה

לאילה שלום,

זה אולי מוזר שאני יושבת וכותבת לך מכתב ואת כבר בעולם שכולו טוב. אני עושה זאת כי זו הדרך בה אני אולי אצליח להתמודד ולבטא מה שעובר עלי.

אתמול בקליניקה של שושנה שמעתי את הבשורה הנוראה שאת אינך איתנו יותר.

לא הכרתי אותך לעומק רק מהמפגשים הקצרים בקליניקה. וממילותיך החמות על הבלוג שפתחתי.

הבשורה על מותך תפסה אותי לא מוכנה, אבל מתי בעצם מוכנים לבשורת איוב כזו?

ביום שני לפני שבוע נפגשנו בקליניקה , ואת הרגשת מאד לא טוב . אני הצעתי לך לקחתך ברכבי לביתך ברמת אשכול, נסיעה שנתנה לנו עוד 10 דק' ביחד., סיפרת על הטיפולים שאת עוברת והקושי לעבור אותם לבד. ושאת בקשת עזרה מהביטוח הלאומי., סיפרת שכמוני אינך עובדת כבר הרבה זמן ושדווקא היה לך טוב בעבודה עד שהתחלפו האנשים שם.

יותר אינני יודעת עליך ובכל זאת נגעת בנימים דקים אצלי. האם זה בגלל ששתינו מתמודדות עם הסרטן? השיר שריקי נתנה לי שאת לקחת מיונה וולך והוספת לו מאד דיבר אלי.

גופי היה חכם ממני/ יונה וולך

גופי היה חכם ממני

כח הסבל שלי היה פחות משלי

הוא אמר די

כשאני אמרתי עוד.

גופי הפסיק כשאני עוד המשכתי

גופי לא יכול כשל

ואני קמתי ונאלצתי ללכת

וגופי אחרי.

אילה שגיא המשיכה את זה

גופי הלך וכשל

ואני צמצמתי עצמי עד לכדי תא בודד.

עד לאיינות.

באותו הרגע נכרתה ברית ידידות ביננו.

גופי הלך והבריא

וגם אני.

הלוואי וזו הייתה המציאות.

אבל את נאלצת ללכת ואינך אתנו.

למה הידיעה על מותך הכתה בי כל כך חזק?

האם בגלל שזה אומר שגם אני יכולה להיעלם כך סתם בוקר אחד?

האם בגלל שזה שאני עושה כל מה ש"צריך"-שינויים בתזונה, טיפולים רגשיים, טיפולים כימותרפיים,

ודואגת לעצמי – כל זה לא מבטיח לי דבר כי ההחלטה אם אשאר כאן לא תלויה בי כלל?

האם משום שאת היית קרובה אלי וחולה והאמנתי שכשם שאני עושה דרך גם את עושה וציפיתי להמשיך לפגוש אותך ולהעביר חוויות משותפות?

אני לא יודעת. מה שאני כן יודעת זה שטולטלתי ולא בעדינות מהידיעה על מותך.

אני לא יודעת אם מישהו יקרא את הדואל שלך אחרי מותך.

אם כן אני אשמח להיות שותפה לדברים שכתבת במהלך המחלה ולדעת עליך עוד.

נוחי בשלום על משכבך

ותהי נשמתך צרורה בצרור החיים.

יעל