כל מאן דעביד רחמנא, לטב עביד

בס"ד אור לכ'ד ניסן תשע"ה

אני יושבת בכורסתי,ומקשיבה לאתי אנקרי בדיסק שלה, "הניגון שלך,", ומרגישה שהיא מדברת מגרוני.
* אף פעם אל תעזוב אותי לבד,…….
* הכל מאיתך יתברך, אז מה אני פוחדת ,….רועדת,. ..דואגת….
* שלא יגבה ליבי ולא ירומו עיני…. רק מחוץ לזמן אדע מה עשיתי כאן…
* כי כל העולם נברא בשבילי, בשבילי כל העולם– רק אתה קיים.
* יורדים ועולים, בניסים שמתגלים….

פסח עבר לו.
היה חג טוב ימים טובים,
רגעים טובים יותר ואחרים טובים פחות, אבל סה"כ הייתי עטופה בכל האהובים עלי, משפחתי היקרה בעלי וילדי ונכדי, באו לבקרני אחי וגיסיי גיסותי, וחברות נפלאות.
לשאלתה של אחת מהן, אם זה טוב לי כל הביקורים הללו כשאני לא תמיד מרגישה טוב כשהן אצלי, עניתי שזה הכח שלי, מהם אני שואבת את הכוחות להתגבר.
פסח עבר ואני בוכה, הדמעות זורמות להן… חלקן — הודיה שהוא עבר בשלום, לא הגעתי לבית חולים, לא היו דרמות… וחלקן על מצבי, על זה שלא יכולתי לקחת חלק בארגון, ניהול החג. זה היה לי מאד קשה. גם לראות את מטעמי פסח עולים על השולחן ואני מנועה מלאוכלם…(פסח — חג הצליאקים).
שהדברים לא קורים כמו שהייתי רוצה שיקרו.
ואז אני מפנימה את זה, שלא מה שאני רוצה זה מה שצריך להיות,
שיש מישהו אחר שמנהל אותי ויודע טוב ממני מה טוב לי ומתי, ואני צריכה להתאזר בסבלנות.
המחותנים החדשים שלי קנו לי אלבום מקסים שעיצב אלעזר אמיתי, אורות מאפלות, שכולו תמונות מצולמות על ידו ולידן ציטטות בנושא כאב, מדברים של גדולים וחכמים. ממש מקסים.
בעקבות הדמעות שלא פוסקות , לקחתי אותו עיינתי בו שוב, ויש שם בין השאר משל לאב שחותך בבשר בנו הרך כדי להוציא קוץ שנתקע עמוק מידי, ואי אפשר להוציאו אחרת. לילד ולמי שמתבונן מהצד ולא יודע את הרקע זה נראה מעשה אכזרי ונורא שאין כמוהו ושיש להכניס את האב הזה לכלא. רק מי שרואה את התמונה כולה , מבין שלא הייתה לאב ברירה ונעשה נעשה כדי להציל את בנו.
והחיים מלאים בדוגמאות כאלו.
כל מאן דעביד רחמנא. לטב עביד.

יעל

ערב פסח

בס"ד אור. לי'א ניסן תשע"ה

סביבי תכונה רבה, כולם עסוקים בנקיונות, סידורים, קניות
והזריזות בבישולים.
ואני?
ממשיכה ללמוד על מידת הסבלנות, אורך רוח, הכלה קבלה.
יושבת בכורסתי ומנסה לא לבכות על מצבי.
הדברים מתנהלים סביבי על ידי ילדי ובעלי שעובדים קשה שהכל יהיה מוכן על הצד הטוב ביותר. ולא תמיד בדיוק לפי מה שאני הייתי עושה, לא בקצב ולא בצורה ואני לומדת לשתוק ולקבל הכל. בשמחה, כי כך זה צריך להיות.
לא לבכות על זה שאני לא מנקה, לא עורכת קניות, לא מבשלת, לא מתכוננת לחג בצורה רגילה הטבעית.
ועל כך יש לי כמה מחשבות, אני ,כאילו חופשיה מהעבדות הזו של ערב חג, "בת חורין"… אבל לא…
בדרך כלל כל עבודות השיגרה הללו מלוות בקי טורים, אוף, כמה קשה, נמאס,יללות שמתוך המצב שלי נראות מיותרות לא במקום, אין דבר יותר משמח מכל התכונה הזו לקראת החג.מהשיגרה הברוכה של בריאות ויכולת לבצע את כל המטלות הללו.
אז יש פה איזו הזדמנות אולי להיערך בצורה אחרת לפסח.
אני לא אוכל לקיים את המצוות העיקריות של החג,- לא יכולה לאכול מצות, לא לשתות 4 כוסות,
ב"ה אני אוכל לומר 3 הדברים: פסח, מצה, ומרור.
אז מצוות והגדת אני יכולה לקיים. אם אצליח לקרוא קצת וללמוד על מהות הפסח, היציאה ממצרים יציאה מהמיצרים הפרטיים, המרור הפרטי שלי …
אולי זה מה שנדרש ממני לפני החג
לא נקיון חלונות ורצפת אלא נקיון הלב
לא בישולים במטבח, אלא לטעום מהפירושים הרבים שיש על טעמי החג טעמי המצוות ומהותם.
זה מדהים איך השפה שלנו בנויה שאותם מילים משמשות לדברים גשמיים ופשוטים וגם לדברים רוחניים נשגבים:
נקיון –., בר לבב
טעם אוכל וטעמי המצוות.
ובטח יש עוד הרבה דוגמאות לזה.
אנחנו לפני חג החרות ואני צריכה למצוא את החרות שלי במצבי הנוכחי כשאני כבולה ומ חוברת לזונדה , כל הזמן,
שבלילות אני מחוברת להזנה בוריד 12 שעות, שאני תלויה בסיוע ועזרה של הסובבים אותי כל הזמן,
והחרות היא לראות את חצי הכוס המליאה.
שב"ה יש את הפתרון של הזונדה , שמאפשר לי להרגיש טוב בלי בחילות והקאות כל הזמן.
שהחיבור להזנה משאיר אותי כל היום חופשיה ממנו ולקבל את התזונה ההכרחית להמשיך לחיות אע"פ שאוכל לא נכנס לפה שלי כבר יותר מחודשיים.
שב"ה יש סביבי כל כך הרבה אהובים שתומכים ועוזרים ללא הפסקה.

אז אברך את עצמי
עברנו את פרעה נעבור גם את זה
בברכת גאולה שלימה
פסח כשר ושמח..

זה היום עשה ה' נגילה ונשמחה בו

בס"ד אור לג ניסן

זהו, אנחנו אחרי.
היתה שמחה עצומה, היה משהו שקשה להכיל.
החתן והעלה עם כוחות אנרגיות שהם סחפו את כולם לרמות גבוהות מאד של הבעת השמחה
.
החופה נערכה על ידי 2 רבנים מ"זקני העדה" דבר שהוסיף לתחושת רוממות הרוח. בנצי ואני ליווינו את בננו מהאולם אל החופה דרך שחשבתי שאעשה בכסא גלגלים אבל בפועל הלכתי אותה על רגלי ,אחד המפלגות שהיו בערב הזה.
הצלחתי גם לרקוד ים עדי ולשמוח עם בנות המשפחה והחברות הנפלאות שלי.
הקשר המאד מיוחד שיש לי עם חברותי שהלך והתהדק במשך החודשים האחרונים, בהם הן עושות תורנויות אצלי ניכר בחתונה, גם בהתחצבות של כמעט כולן וגם בשמחה הגדולה שהן העבירו אלי יחיו איתי, בנוכחותם ובריקודים.

האחות שליוותה אותי השר תה תחושת בטחון,שמה שלא יקרה, אני בידים מקצועיות ואני אהיה בסדר,. ןךכן

היום הגדול מגיע

בס"ד אור לכ ח אדר תשע"ה

זה קורה,
מחר בשעה הזו נהיה כבר אחרי החופה ואולי גם אחרי החתונה או בסיומה.
וב"ה אני במצב טוב. מקווה גם להרגיש טוב, וש הכל יעבור בשלום.אני כל הזמן נפגשת עם"אנשים טובים באמצע הדרך"… מחר תלווה אותי בחתונה אחות טיפולי בית, מדהימה שמלווה אותי מאז שחזרתי מהאישפוז הארוך האחרון לפני כחודש. עצם נוכחותה משרה בטחון ושלווה גם עלי וגםעל משפחתי.
יש האומרים שאחת הסיבות לקשיים ולסיבוכים שיש בעולמנו היא להוציא לאור את האור– הטוב- הגנוז המוחבא בכל אחד ואחד ובעולם בכלל.
ובאמת מאז שחליתי אני מגלה עוד ועוד טוב שמגיע אלי, אם על ידי אנשים טובים, ואם על ידי מעשים טובים.
לפעמים אני תוהה האם גם אני הייתי יוצאת מגזרי כדי לעשות טוב לחברה חולה כמו שחברות י עושות???
עטופה בכל הטוב הזה, בתפילה לקב"ה שאצלח את המשימה, לשמוח בחתונת בני, בל כאבים ודברים אחרים,
בהודעה על כל הטוב, ובתפילה אני מסיימת כאן

לא מאמינה שאצליח לישון הלילה, ובכל זאת אנסה.
לילה טוב.

שבוע לחתונה

בס"ד כ' א אדר תשע"ה

עוד שבוע החתונה.
לא פשוט להיות במצבי ולחתן בן.
אני חווה מצד אחד את הגוף שלי, עסוקה בלתת לו את צרכיו להקשיב לו , לקחת תרופות כשכואב , והוא דורש את כל כולי, ", בן יחיד" שכזה, חושב שרק הוא קיים….
ומצד שני לראות את התכונה הרבה שיש סביב החתונה כשאני לא המנהלת של כל זה , כי איני פנויה לזה פיזית ונפשית. לחתן בן זו סגירת מעגל , זה" הארוע " בחייהם של הורים, כל העמל שהושקע במשך שנים, כל התקוות והחלומות הכל מתנקז לאירוע הזה. וקשה לי שאני לא שם כל כולי.
אני שמחה, אני מאושרת , אבל. המחלה לוקחת ממני יותר מידי כוחות
במצב נורמלי ההתעסקות בארגונים של הפרטים-קניות, הזמנות,שבת לפני, שבת חתן וכל אלפי הפרטים הנלווים מתעלים את הרגשות לכיוון מאד ברור של עשיה.
במצבי שאיני יכולה להתעסק בכל האירגונים הללו אני עם הרגשות נטו. ולא פשוט. הבן עוזב את הבית, "עוזב אותי?" אני יודעת שזה לא נכון אבל מתחת לכל השמחה יש גם את הרגשות הללו. ומצד שני הוא מביא איתו " תיגבור" רציני למשפחה ולקשר איתי ועל כך אני ממש מודה ושמחה.

הילדים שלי מדהימים, מארגנים הכל ומתקתקים יחד עם הצד השני והכל בטוח יהיה על הצד הטוב ביותר

גם לי דואגים, הגיע לפה מעצבת עם מבחר בגדים שמתוכם בחרתי בגדים לחתונה, וגם ליתר האביזרים הם דואגים.

אז מה נותר לי, להודות לה שזימן לי שמחה כזו גדולה דווקא עכשיו במצבי, לשמוח שבני מתחתן בעוד שבוע, להתפלל שיהיו לי הכוחות לשמוח איתו ולהיות שם בשבילו ובשביל כולם ובשבילי.
רק בשמחות
והלוואי שה פתגם "עד החתונה זה יעבור" יתקיים על המחלה שלי
.
יעל

פורים כ כיפורים

בס"ד י' א באדר תשע"ה

מרגישה קצת יותר טוב, מסוגלת לכתוב.
לברך על הטוב
טוב להיות בבית.
טוב שאין דרמות אירועים שמפילים אותי,
טוב שיש תרופות שמקילות על הכאב.
טוב. שנמצאים איתי כל הזמן,
ויש גם קושי
קשה כשכואב,קשה להגיע לאיזון הכאב, קשה כשאני לא מצליחה להגדיר מה אני מרגישה, אי נוחות, חולשה, כאב, בחילה…..
הימים עוברים להם ואני שמחה על כל יום שמקרב אותי לשמחה הגדולה שבפתחנו- חתונת דוד ועדי.
הדברים הבאים יהיו קצת קשים…..
אני מקשיבה הרבה למוסיקה ובימים האחרונים ל' שירים שמקרבים אותי לקב"ה :
לראות את המלך גם מחר של אהרון רזאל.
ואפילו בהסתרה של ר נחמן
אומרים על פורים שהוא כ כיפורים
משהו מאוירת יום כיפור נמצא אצלי אני לא אוכלת כבר 5 שבועות .( מידי פעם חולמת על אוכל)
והקרבה של ה' , "שוב יום אחד לפני מיתתך "או" אפילו חרב חדה מונחת על צווארו,אל יתיאש מן פורענות"….
ככה זה שמצד אחד אני מקווה ומתפללת לרפואת י, ומאמינה שה הוא כל יכול וביכולתו לרפא י,אם בעזרת הקיטרודה ואם ע"י נס

ומצד שני אני מודעת לכך שמצבי לא טוב, וסביב י יש כל הזמן אנשים שברגע אחד הם איתנו וברגע השני כבר לא.
וכך יכול לקרות גם לי. אף אחד לא יודע מתי הוא יעבור לעולם שכולו טוב.
והתנועה הזו בין 2 המחשבות הללו נמצאת כל הזמן בי.
תקווה ואמונה גדולים והכרת המציאות הלא פשוטה.
המקום הזה הוא, להיות כאן ועכשיו.
לא לחיות באשליות אבל כן לחיות בתפילות ובתקווה ואמונה.
מקום שיש בו מימד של קירבה לנשמה, לנפש למקור הכל,
מבהיל להיות שם אבל זה מקומי כרגע.
ולכן התפילה הגדולה לראות את המלך גם מחר כל כך מדברת אלי. וגם אפילו בהסתרה שבתוך ההסתרה נמצא הקב"ה גם מאמרו הדברים הקשים העוברים עליך אני עומד….
נראה לי שמספיק להפיל
כתבתי דברים קצת קשים לעיכול…..
בתקווה לרפואה שלימה
יעל

בבית

בס"ד ר"ח אדר, משנכנס אדר מרבים בשמחה.
חזרתי הביתה.
היה קשה.
המחשבה שמגיעים הביתה אמורה להביא הרבה שמחה, אבל אני אתמול הייתי בחרדה ובמצב רוח קשה כמה שעות..
ההשוואה של מצבי לפני חודשים שחזרתי מה אישפוז הקודם לעומת המצב עכשיו והידרדרות גרמו לי למחשבות קשות.
בהמשך הערב הגיעה אחות מהיחידה לטיפולי בית שהיתה מקסימה ונתנה תחושת בטחון ושיש מישהי שהיא איתי לכל מקרה .היום הגיע דר עזרא שגם הוא השרה בטחון והרגעה, שהדברים בשליטה.
כל אלו הרגיעו אותי , וילדי המקסימים שלא עוזבים אותי לרגע.
ההרגשה שלעיתים נמצאים בתחתית ,לא צריכה להפחיד, יש רגעים כאלו והנכון הוא להיות שם.
ולזכור תמיד לראות את הטוב שיש.
אני בבית.
סביבי אהובי שמטפלים בי.
סה"כ מרגישה טוב.
המחלה הזו הוציאה המון דברים טובים מהכוח אל הפועל, הקשבה לעצמי, קשר עם יקירי, קשר חם ביניהם, אכפתיות ועשית טוב , ברמות שלא י אומנו. ועוד ועוד.
חודש טוב, בשורות טובות , שבת שלום.

ודברים שכתבתי עוד שהייתי מאושפזת:
ואברהם זקן בא בימים, – בא וימיו איתו. החיים הם בעלי ערך אם מכניסים לתוכם ערך ומשמעות., אני מסתובבת המון עם מחשבות על ערך החיים, על תפקיד האדם בעולם, על אריכות ימים כברכה או חו"ח כקללה.
הקב"ה, נוטע נשמות בעולם, חלקם זוכה לפרוח, לשגשג, להניב פירות, וחלקם לא.
אדל הפעוטה שהלכה לעולמה, מה היתה מטרת בואה לעולם? מה אנחנו יודעים?
הרבה אנשים שאני מכירה, ממעגלים קרובים יותר וממעגלים רחוקים יותר ,הלכו לעולמם בזמן האחרון.וזה מעלה הרבה מחשבות.
אף אחד לא שואל אותנו לרצוננו ולא מיידע אותנו מה צפוי לנו,ולכן עלינו למלא את החיים שניתנים לנו בערך והמשמעות כל רגע ורגע ,, כאילו זה הרגע האחרון שאנחנו על פני האדמה.
ולכל אחד יש את הרגע המיוחד לו לעזוב את העולם הזה , על פי רצונו של הבורא יתברך.
אריכות ימים, זה אחת מהברכות שרבים מבקשים להתברך בהם, זה השכר שניתן על מצוות מסוימות,, כשזה בא עם בריאות ונחת – בוודאי, אבל מה עם כל הקושי בזקנה, בגוף שבוגד ואין לו יותר הכוחות שצריך?

נסתרות דרכי ה'. רק הוא יודע מה הוא מייעד לכל אחד מאיתנו, ואנחנו מה?
רק אהבת חסד ולעשות משפט והצנע לכת עם ה אלוקיך.
אז שיהיה רק בשמחה-תמיד.
אי" ה יוצאת היום הביתה?!!!!!
נשתמע.

ארך אפים ורב חסד ואמת.

בס"ד כ"ז בשבט תשע"ה

סבלנות, זה שם המשחק.
בלי סבלנות אי אפשר לשרוד פה בכלל.אתמול עיכבו את נתינת התרופה בגלל שאלה של כמות שצריך היה לברר עם האונקולוגית שלי.
הבוקר ב 8 באו ואמרו שעכשיו אוטוטו יתנו את התרופה.
השעה 11:45 ואני עדין מחכה.
יש עומס רב על הצוות ואני לא בת יחידה, וצריך להבין להתאזר בסבלנות.
סבלנות מניין?
נראה שאם לקב"ה יש סבלנות לחכות לנו שנלך בדרכיו, שנחזור בתשובה, זו אחת מה מידות שאנו לומדים ממנו-
ארך אפים.
הכל בעולמנו בנוי מתהליכים, להכל צריך אורך רוח. עד שבא יצור חדש לעולם צריך הרבה אורך רוח, ועד שהוא גדל, ועד ועד ועד ….הכל בסבלנות אין קץ.
תהלה באה לב קרני עם הילל המתוק עוד לא בן חודש וכבר בן אדם קטן. מלכה שמרה עליו השתנתה היתה איתי בחדר ואחר כך בילינו ביחד הלובי. רגעים קטנים של נחת ושמחה עם הגדולה וה קטנה שלי. נותנים המון כח.
.שהאורך רוח יביא גם ברכה של אורך בימים ושנים, בע"ה.
בחסד וברחמים.
יעל

יש תקווה

בס"ד כ'ו בשבט תשע"ה

תקוה
.מהיכן באה התקוה?
היא מגיעה מאופק. אופק שנפתח ומראה שיש שם עוד משהו, לא רק מה שיש פה ועכשיו, אלא אי שם מעבר לקשת, יש משהו שקוראים לו תקווה. שיש תכנית כמגמ גסתי היתה אומרת!
אני יושבת בחדר בבית החולים ומחכה לאישור לקבלת תרופה חדשה שאולי תעשה את מה שצריך ותעזור לי לצאת מהמצב בו אני נמצאת.
ה' הוא הרופא ומרפא אבל. אנחנו עושים את כל מה שניתן כדי שזה יקרה.
עוד מעט משפחתי האהובה והיקרה מתכנסת בכותל לתפילה לרפואתי, מלבד יוזמה של אמירת תהילים שעוברת ברשת וכבר סיימו 5 סבבים של כל התהילים,
המתנות שאני מקבלת עם המחלה הנוראה הזו הן מעל ומעבר לדמיון, החיבוק החם והתומך של המעגלים שסביבי, אישי, הורי ,אחי ילדי, חברותי, שכניי,וסתם אנשים שקוראים את הבלוג הזה, זה משהו שאף פעם לא חשבתי עליו, שנותן כח כל כך גדול.
אמש. הגיעו אישי וכל ילדי לבקרני והיה כל כך כיף המפגש הפשוט בלי תכנונים, בלי פוזות, פשוט להיות ביחד.
דוד ועדי שהודיעו על אירוסיהם לפני שבועיים הוסיפו עוד תקווה וכוחות. עד שאע"פ שהרגשתי לא טוב בשבת שעברה , הגעתי לאירוסין במעלה אדומים .וזה עשה את השמחה פי כמה וכמה יותר גדולה ושלימה.
אז יש דורון, יש תפילה ויש מלחמה ויש תקווה,
ועכשיו ה' הטוב בעיניו יעשה.
טוב להודות לה
טוב להודות לכל מי שתומך, נמצא, עוזר וסועד אותי.
טוב להודות למי שעומד מאחורי התפילה והתרופה- היקרה כל כך.
חתמתי עכשיו על הסכמה לקבל התרופה החדשה.
עוד התקדמות….
יש תקווה, יש אמונה.
יעל

מחלקה אונקולוגית

בוקר, מחלקה אונקולוגית. לא רציתי להגיע לכאן. אבל הקב"ה חשב אחרת.. אמש הגיעתי לכאן בחצות, אוירה נעימה. מיטה ליד החלון. אני בצום כבר 8 ימים, עם זונדה ונוזלים בוריד. מקווה להתחיל לקבל הזנה דרך הוריד גם. הימים בבית החולים עוברים די בטוב. מיום חמישי נמצאת פה ורק אתמול היה יום קשה. אני עטופה בחברות, משפחה, והם עוזרים לי להעביר את הזמן פה.יש רגעים שאני אופטימית , מלאת תקוה שה ' יעשה נס ואני א בריא והתקופה הזו תישאר הזכרון בלבד, ויש רגעים שאני מבינה שהסיכוי קטן מאד ועלי לנסות להתכונן לבאות בעין פקוחה. האמנם עוד יבואו ימים בסליחה ובחסד?