ממעמקים קראתיך

חוף הים בזיקים.
"זה הים גדול ורחב ידים"…
אין סוף ים . ים של אין סוף.
"כל משבריך וגליך עלי עברו," ונקרא הגל כן, לפי שהוא נשבר בתנועתו החזקה.
משבריך" – כן יקראו גלי הים ע"ש שנראה כשוברים את הים וחוזרים ונשברים,
חנה סנש-
"אלי אלי
שלא יגמר לעולם
החול והים
רשרוש של המים
ברק השמים
תפילת האדם.
ואני מתפללת – מתפללת לבריאות, לשמחה, לצמיחה, לטוב.
תמונה:
2 כסאות כתר מפלסטיק נטועים עמוק בחול על קו החיבור של החוף והים.
קצף של גלים
והים בכחול עמוק אין סופי והשמים בתכלת נעימה.

ומה אני? ואני מה?

"שם רמש ואין מספר, חיות קטנות עם גדולות"
אני יושבת על החוף, מול הים וסביבי מתרוצצים סרטנים קטנים וקצת יותר רחוק סרטנים גדולים- הולכים על צדם נחבאים ויוצאים, מסתתרים בתוך מחילות- בורות קטנים שהם חופרים לעצמם ויוצאים. עושים ריצה מהירה לכיוון המים וחוזרים בחזרה לחור, ושוב ריצה מהירה למים ושבים לחור – ומה המטרה?
וכמה זה סמלי אני והסרטנים הקטנים סביבי – ובתוכי?
3 נחליאלים מתרוצצים על החוף מסמנים את בוא הסתיו- החורף, "זנב לו ארוך ויפה- סינר קטן שחור על החזה.
לא ניתר, לא קפץ רק רץ רץ רץ רץ."

יושבת וקוראת פרקי תהילים.
הפרקים של היום מקכ' לקל'ד:
קכ'א : "שִׁיר, לַמַּעֲלוֹת:
אֶשָּׂא עֵינַי, אֶל הֶהָרִים מֵאַיִן, יָבֹא עֶזְרִי"

קכ'ד: "שִׁיר הַמַּעֲלוֹת, לְדָוִד: לוּלֵי ה', שֶׁהָיָה לָנוּ- יֹאמַר-נָא, יִשְׂרָאֵל.
לוּלֵי ה' שֶׁהָיָה לָנוּ בְּקוּם עָלֵינוּ אָדָם.
אֲזַי, חַיִּים בְּלָעוּנוּ בַּחֲרוֹת אַפָּם בָּנוּ.
אֲזַי, הַמַּיִם שְׁטָפוּנוּ נַחְלָה, עָבַר עַל-נַפְשֵׁנוּ.
אֲזַי, עָבַר עַל-נַפְשֵׁנוּ הַמַּיִם, הַזֵּדוֹנִים.

האמנם המים הם זדונים? המים שוטפים אותנו? לאבדון? או לניקיון?
ודווקא הים נותן לי תחושת רוגע ושקט.

ואני מה?

תוצאות הגסטרו אומרות שהסרטן עדין קיים ואני ממשיכה עם כל מה שאני עושה ובוודאי הרופאה תוסיף תרופה נוספת
ובעזרתו יתברך, אתגבר ואבריא.

אני מבריאה בע"ה
אני מבריאה בע"ה
אני מבריאה בע"ה
והסובבים אותי
שהקב"ה יתן גם להם כח להתמודד ולקבל המצב הלא פשוט.

ק'ל : שִׁיר הַמַּעֲלוֹת:
מִמַּעֲמַקִּים קְרָאתִיךָ ה',
ה' שִׁמְעָה בְקוֹלִי:
תִּהְיֶינָה אָזְנֶיךָ, קַשֻּׁבוֹת לְקוֹל, תַּחֲנוּנָי.

אמא

אמא
אמא זה אמון
אמא זאת אמונה
אמא זה בטחון,
אמא זו גדולה
אמא זו דעה
להיות אמא זו זכות
להיות אמא זו חובה
אמא זה ידע
אמא זה כח,
אמא זה לאהוב
אמא זה משענת,
זה נכון
אבל אמא נשארת אמא
גם אם היא חסרת אונים,
וגם אם היא צריכה עזרה,
וגם אם היא לא בטוחה
ולא משרה בטחון,
כי אמא זה אהבה.
ואהבה לא תלויה בשום דבר.

"עלה למעלה עלה, כי כוח עז לך….."

הרב קוק כותב אורות הקודש א סד:
"עלה למעלה עלה, כי כוח עז לך, יש לך כנפי רוח, כנפי נשרים אבירים. אל תכחש בם, פן יכחשו לך, דרש אותם, וימצאו לך מיד". ~
ובמידות הראי"ה
-"צריך האדם להכיר את כשרונו הפנימי וידע בעצמו אם נוצר לגדולות. אל ייבהל מפני עוון של גאווה במה שיכיר את מדרגת שכלו, וערך נטיית רצונו. אדרבה, מפני ענווה פסולה המדכאת את הנשמה ומטשטשת את האור האלוקי שבנפש צריך להיזהר הרבה יותר"
-"כל זמן שהענווה מביאה עיצבון היא פסולה וכשהיא גשרה מוסיפה היא שמחה, גבורה וכבוד פנימי" ~
-"מי שיש לו נשמה של יוצר מוכרח להיות יוצר רעיונות ומחשבות, אי אפשר לו להסגר בתלמודו השטחי לבד. כי שלהבת הנשמה עולה היא מאליה, ואי אפשר לעצור אותה ממהלכה".
להבדיל ד'ר פינקי פיינשטיין בספרו סרטן יצירת חיים כותב:
"למי שלקה בסרטן יש כוח עצום, כוח כל כך גדול שאי הפעלתו יכולה להיות הרת אסון
יש הבדל בין נתינה עיוורת המלווה ביטול עצמי ,(הפוגעת באדם) לבין נתינה מתוך כוח אהבה עצמית ומצב של צמיחה יצירתית המגדילה ומפארת את האדם)
רבות מהנשים שחלו בסרטן חייהן אופיינו עד לפרוץ המחלה בנטייה לנתינה חסרת גבולות – מוכר לי מאיזה מקום?, בדאגה מופרזת לאחרים (בעיקר לבני משפחה) ויחד עם זה בחוסר יכולת לקבל, עד כדי היעדר היכרות עם האפשרות להתפנק ולתת לאחרים לעשות את העבודה. בואו של הסרטן אילץ אותי
א. לעצור את הנתינה האין סופית הזו.
ב. להפוך למקבלת – לחסרת אונים והתחיל לקבל עזרה.

לא ניתן להיות במצב של נתינה לסביבה בהעדר נתינה עצמית, בהעדר פרגון ואהבה עצמית.

מי שחש שיהיה זה אנוכי לקנות לעצמו מתנות, לבקש ולקבל עזרה ולהיות מידי פעם נזקק- אדם כזה לא יכול באמת להעניק מתנות לסביבה.
אם רעבה אינה יכולה לשמח את ילדיה , עליה לאכול תחילה ולשבוע. עליה להיות מאושרת ולהקרין את זה על בני משפחתה. היא תהיה מאושרת באמת אם תדע לדאוג בראש ובראשונה לצרכיה, אם תצא ותקנה לעצמה מתנות, אם תדאג לטפח את אפיקיה היצירתיים, תוכל להעניק מחכמתה ומאושרה לבאים אחריה.
אם שמזניחה את עצמה ולא דואגת לצרכיה מקרינה מחולשתה לדורות הבאים.

החברה בה אנו חיים מתנהלת באמונה שהאדם הדואג לעצמו הוא "אנוכי" אגוצנטרי, לא מתחשב. כך אנו גדלים. והרי אם נוציא מחשבון הבנק שלנו כספים רבים ונפסיק להזרים לשם כספים, נתרוקן במהרה מנכסינו ולא יהיה לנו ממה לתת. עלינו להפקיד בקופה של עצמנו לפחות באותה מידה בה אנו מעניקים לאחרים.

ביקורת עצמית, אי פרגון עצמי, חוסר אמון של אדם בעצמו מגיעים עד לשנאה עצמית.
המלחמה והמאבק צריכים להיות נגד הביקורת העצמית.
טיפוח עצמי הוא מתרופות הפלא היעילות כנגד הביקורת העצמית.
ברגע שאנו הופכים מיומנים יותר בהענקה עצמית , ברגע שנצרבת בתודעתנו ההכרה שלא ניתן לצמוח ןלשמוח באמת כשלא מעניקים אהבה עצמית אז אנחנו באמת יכולים להעניק לסביבתנו.
לכל אחד יש מה להעניק לכל אחד הייחוד שלו, היופי הפנימי שלו ואותם הוא צריך לתת לאחרים. זו המתנה הגדולה ביותר שאדם יכול לתת לעצמו כשהוא נותן מכישוריו ועוצמתו ומקרין אותם לזולת.

אהבה עצמית היא משימת חיים הדורשת השתדלות ותשומת לב.

"עלה למעלה עלה, כי כוח עז לך, יש לך כנפי רוח, כנפי נשרים אבירים. אל תכחש בם, פן יכחשו לך, דרש אותם, וימצאו לך מיד". ~ אורות הקודש א סד

ותשובה ותפילה וצדקה מעבירין את רוע הגזירה

בס"ד יום ב' ה' תשרי תשע"ה

"ותשובה ותפילה וצדקה מעבירין את רוע הגזירה" (ממחזור ראש השנה בתפילת מוסף- חזרת הש"צ)

רבי מאיר סבר כי גדולה תשובה שבשביל יחיד שעשה תשובה מוחלין לכל העולם כולו

הרמב"ם מסביר את מהות התשובה כעזיבה מוחלטת של החטא, הן במעשה הן במחשבה:
ומה היא התשובה?
הוא שיעזוב החוטא חטאו, ויסירנו ממחשבתו ויגמור בליבו שלא יעשהו עוד, שנאמר "יַעֲזֹב רָשָׁע דַּרְכּוֹ וְאִישׁ אָוֶן מַחְשְׁבֹתָיו" (ישעיהו נ"ה, ז)
וכן יתנחם על שעבר, שנאמר "כִּי אַחֲרֵי שׁוּבִי נִחַמְתִּי, וְאַחֲרֵי הִוָּדְעִי סָפַקְתִּי עַל יָרֵךְ" (ירמיהו ל"א, יח);
ויעיד עליו יודע תעלומות שלא ישוב לזה החטא לעולם, שנאמר "וְלֹא נֹאמַר עוֹד אֱלֹהֵינוּ לְמַעֲשֵׂה יָדֵינוּ אֲשֶׁר בְּךָ יְרֻחַם יָתוֹם" (הושע י"ד, ד)
וצריך להתוודות בשפתיו, ולומר עניינות אלו שגמר בליבו.(הלכות תשובה ב' ב)

"התשובה הראשית שהיא מאירה את המחשכים מיד, היא שישוב האדם אל עצמו ומיד ישוב אל אלוקיו… ודבר זה נוהג בין באיש יחידי, בין בעם שלם," (הרב קוק באורות התשובה) בתשובה הוא רואה לא רק מענה על חטא אלא אף שבירת דפוסי פעולה שגרתיים וקיבעונות שמצמצמים את האדם ומגבילים את יכולתו ואת מימוש הפוטנציאל הגלום בו.

אז מהי תשובה?
תשובה זה להשתנות.
תשובה זה לא להיות אותו הדבר כמו שהיית לפני רגע.
תשובה זה לאו דווקא להתנדנד חזק יותר בתפילה.
תשובה זה לא לשנות את אורח החיים.
תשובה זה להזיז משהו קטן בנפש.
תשובה זה לומר לעצמך, כן , את יכולה.
תשובה זה לומר לעצמך אל תתייאשי.
תשובה זה לומר לעצמך אע"פ שלא הצלחת 100 פעמים בפעם ה101 אני אצליח.
תשובה זה לראות את הטוב הקיים.
תשובה זה להאמין בטוב.
תשובה זה להתחבר למקום הטוב שלך.
תשובה זה להתחבר לדברים הטובים שבך.
תשובה זה להאמין בכוחות שלך לצאת מה"באסה".
תשובה זה לעשות מה שאפשר "ולעוף על זה".
תשובה זה לדעת ש"שבע יפול צדיק וקם".
תשובה זה לבחור במה שהלב רוצה.
תשובה זה לדעת שיש מקום לתשובה אפילו במחשבה קטנטנה.
תשובה זה לפרגן לעצמך.
תשובה זה לדעת שאת אחת ויחידה.
תשובה זה לא לפזול לצדדים ולחפש מה אחרים , חושבים, אומרים, עושים.
תשובה זה לדעת שה' נמצא שם כל הזמן בשבילך.
תשובה זה לעשות צעד אחד קטן ולדעת שאחריו יבואו עוד רבים.
תשובה זה לפתוח פתח קטנטן כמו קוף של מחט.
תשובה זה להחליט שעכשיו אני זזה טיפה לכיוון הנכון – לא מחר, לא אחר-כך, עכשיו.
תשובה זה לאהוב את עצמך.
תשובה זה לסלוח לעצמך.
תשובה זה לא לשקוע ברע אלא לצפות ולחשוב על הטוב.
תשובה זה גם אם לא תעשי דבר ורק תחשבי טוב
גם זו תשובה.
שנזכה להיכתב בספר חיים טובים.

ללמוד לקבל ולתת

בס"ד כ'ז באלול

עדין מעכלת…
אמש נפגשנו במעגל מעצים של בנות המשפחה.
ערב שכולו קסם, פלא, נס.
הקוסמת- אילה
הקסם-מפגש מעצים ברמות שאי אפשר לתאר.
העצמה של כל הנוכחות בלי הבדלי גיל, קשר או אופי.
מכל קצוות הארץ, מגיל 19-84
גם מי שאמרה –רק שלא יכריחו אותי ל…צייר….לכתוב….לדבר….-יצאה מהמפגש באורות.
ואני – אין מילים בפי.
והמילים שהיו שם ,כתובות בפשטות על חלוקי נחל שחורים ולבנים , שנכחו באוויר וריחפו מעלי כל הערב : אוהבת, מודה, משוחררת, קשובה, קוסמת, סומכת, נהנית מהחיים, מחבקת, מגשימת חלומות, שלימה, עצמה, בוחרת, נותנת חיים, רגישה, מחבקת, צוחקת שותפה, יוצרת, אמיצה, מאמינה, משחררת ,מודעת, רוקדת, אהובה, פתוחה, מסכימה, מרפה, נושמת, שמחה, החיים היפים….
מעגל של יצירה- של נתינה וקבלה.

העצמה של המפגש הזה , הקלסר שנשאר אצלי, התמונות ומעל הכל הזיכרון של הדבר הזה נשארים איתי ונותנים כח וחיים וריפוי.

השיר של רמי קליינשטיין מתאים לי כאן.

מתנות קטנות
מישהו שלח לי מתנות קטנות
רסיסים של כוונה עיגולים של אמונה
מתנות קטנות מישהו שלח לי
מתנות קטנות
כמו הכוח לקבל את מה שאין את מה שיש
מה עוד אפשר כבר לבקש.

במשלי אומר החכם מכל אדם: "שונא מתנות יחיה",
ולמה: שלא יגיע לתאוות רדיפת הממון , שיתרחק מהחנופה, שלא ישתעבד לנותן ושלא יהיה חסר בטחון בה', שנאמר: מידת חסידות שלא לקבל מתנה משום אדם אלא לבטוח בה'. ומצד שני כתוב: "כל הצריך ליטול ואינו נוטל הרי זה שופך דמים".
ומה שכתב שאין רצונו ליהנות ממתנת בשר ודם, על פי רוב אין זה כלל ממידת הביטחון אלא מחמת גאווה והכבוד המדומה.(שושנת העמקים-קונטרס רפא ירפא עמ' נ'ז)
אז באמת מאז שאני עם בנצי הוא מנסה ללמד אותי שלתת לשני לתת לך , זו מצווה גדולה .ולא לחשוב כל הזמן שלא להטריח אותו, או שעדיף שאעשה בעצמי , או שאני לא זקוקה לשני, וזה לימוד שאני לומדת – לקבל ולהעביר הלאה. לדעת לקבל , להיות נזקקת ולא לתת לכבוד המדומה או לגאווה לשלוט ולומר את הטענות השקריות הרגילות שלהיות מקבלת זה לא נכון לי,וכו'. המצב שלי לימד אותי לזהות במדויק את צרכי וללמוד לבקש אותם בלי בושה ובלי מניעות חיצוניות לי.
ואז המקבל הוא גם נותן כי הוא מאפשר לשני להרגיש טוב לקיים מצווה, לעזור. וכפועל יוצא מזה שהוא מעביר הלאה את הטוב הזה כי גם זולתו לומד שלקבל זה בסדר, זה לא בושה ולא פשע וגם הוא כשיזדקק ישמח לקבל.
אמש קיבלתי המון , קיבלתי, הרבה מילים טובות, כח , הרבה עצמה, המון אהבה והערכה, אבל זה לא נשאר אצלי , זה עובר הלאה, למעגל שנתן לי, וגם לאחרים- למי שקורא אותי עכשיו, ולכל מי שנמצא בסביבה שלי – ביקום.

הרב קוק אמר שעשית הטוב היא כדי להיטיב עם המיטיב כי היא עושה אותו יותר טוב וכך כל העולם נהיה טוב יותר.

וכן הוא במידות העניות, ודאי כמה מידות טובות נמשכות ממנה, הטבת המידות האנושיות וריכוך קשיי הלב, ועצם נטיית ההתנדבות והשתתפות בצערו של חברו, והיציאה אל הפועל אהבת הטוב והחסד שהן תכונות יקרות שמכתירות את הנפש האנושית לעילוי יקר מאד. ..ולכן השאיר הבורא את העולם חסר ולא גמור, כדי שאנחנו נשלימו. וכדי להשלימו צריך גם לעשות מעשים טובים כצדקה, וגם להסיר את הנטיות השליליות שבטבע האדם. ותכליתו של הרע להביא לחשיפה והוצאה לפועל של טוב זה. תפקידו החיובי של העוני בחברה, ביצירת ערבות הדדית, ההשתתפות, אהבת הטוב והחסד.

שנהיה מהנותנים ומהמקבלים

שנה טובה
כתיבה וחתימה טובה

קבלת אי הידיעה בשלום

פינקי כתב המשפט:

"גש ליצירתך בהחלטיות ובחוסר בטחון מופגן לגבי העומד לקרות".
ואני כתבתי- מזמן-, בתחילת התהליך:
זה מדהים, המשפט הזה הוא בדיוק מה שאני עושה עכשיו, בהחלטיות ובחוסר בטחון- כאילו ששני הדברים ההפוכים אחד מהשני נמצאים בי.
החלטיות כביכול מייצגת, ידיעה, ביטחון, אסרטיביות, וכאן זה הפוך- החלטיות בתוך החוסר בטחון בתוך האי ידיעה. זה מצבי, החלטתי לזרום עם המצב, לקבל את הסרטן כמתנה –זמנית !!!- שניתנה על ידו יתברך ועם חוסר הביטחון הזה לגבי , מה הוא עומד ליצור?- ליצור יעל חדשה, יעל מציירת כותבת, יעל אוהבת יעל שזורמת עם מה שקורה, ולא קובעת מראש הכל, ולא יודעת מראש הכל. האפשרות לגשת ליצירה בהחלטיות ובחוסר ביטחון לא עלתה על דעתי מעולם קודם, האפשרות להיות בחוסר ביטחון מופגן- שזה נוכח, לא מוסתר, לא נעלם, אלא האי ידיעה והחוסר ביטחון מופגנים כלפי עצמי כלפי הסביבה שלי וכלפי כולם וזה נכון כך.
ואז פגשתי במוסף שבת של מקור ראשון את המילים האלו:

אי הידיעה בשלום / שמחה יעל פזואלו

בקו העדין הזה, קו שמוביל בין עבר לעתיד, קו שבו אני משתדלת
להתמקם מיד ברגע הנוכחי, בהווה-
התקווה היא המצפן שמורה לי את הדרך.
התקווה היא החלון שדרכו נושבת רוח רעננה של חופש ושל
אפשרות, וגם של אי ידיעה,
בהיותנו בני אנוש, אנחנו נידונים לחיים של אי ידיעה,
התקווה , עבורי, היא קבלת אי הידיעה בשלום.
ההסכמה העמוקה לא לדעת את העתיד,
הקבלה את אי הידיעה מתוך שלום ואהבה,
פותחת שער אל החיים ברגע הזה,
וכשהשער הזה נפתח, נכנסת דרכו גם תקווה, קבלה, אמונה, אהבה, ושמחה.
שמחה בחיים, כפי שהם
באדם בכל רגע ורגע, תמיד חדשים, תמיד לא ידועים.

מודה אני

מתקרבים לסרט הסיום. עוד מעט השנה – תשע"ד מסתימת , דמדומים, שקיעה. שלשום נסעתי לראות את השקיעה בחוף ניצנים. מה יש בשקיעות שמושכות אנשים להסתכל בהם? לכאורה זה משהו של סוף . משהו עצוב? אבל באמת זה מרהיב, יפיפה, יש בהסתכלות על השקיעה איזה ממד של עומק ,של נצח, השמש אמנם שוקעת אבל המחזה הוא מלא בצבעים וביופי והידיעה שמחר תזרח השמש שוב היא הנותנת לרגע את מה שהוא- עוצמתי ומרגש. אולי יש בהם איזה משל לנו שמפחדים כל כך, מהסיום של החיים- מהמוות ,שיש שם איזה יופי , אולי בלראות מה היה האדם ומה נתן לעולם- אור, וחום, וצמיחה, ונתינה ממש כמו השמש . ואם הוא שוקע- הולך לו , הרי שיש חיים מעבר ,אם בהשארות הנפש, ואם במה שהוא השאיר אחריו ואם בזכרונות עליו….
בבקרים בהם אני שוחה אני יוצאת בשעת זריחה (שהיא די מאוחרת בימים אלו) וגם במראה הזה אני נפעמת מהיופי וההדר שיש בו. ובכל זאת לא דומה ההרגשה בשעת שקיעה להרגשה בשעת זריחה. יש בשמש הזורחת ממד מסנוור שקשה להסתכל בה ברגע שהיא עולה וזורחת.(מה זה מביע?)
אני מרגישה ברת מזל ובעלת זכות גדולה על כך שסיימתי עונת רחצה שלימה שבה יכולתי לשחות כמעט מידי יום. כשהתחילה העונה חששתי שלא אצליח בכך ולכן לא קניתי מנוי אלא כרטיסיה וכשזו הסתימה קניתי שניה ואז כבר הוספתי מספר שקלים והשלמתי למנוי.
ההתמדה בהליכה לבריכה בכל פעם שהתאפשר לי, ההתגברות על הקור של המים- בעיקר בבקרים של אלול, ההתגברות על תחושת החולשה שהתלוותה בזמן של הטיפולים, העקשנות להמשיך ולשחות עוד בריכה ועוד בריכה ולהגיע ל30-40-50 בריכות בכל פעם. אלו דברים שמתרחשים בפנים ולא ניכרים בחוץ, גם לא מדברים עליהם והנה בסיומה של העונה אני גאה בעצמי ושמחה ומודה על הכל.

בספר של רחל נעמי רמן ברכות סבי יש אמירה חזקה בקשר לאמת הפנימית שלנו שהיא קיימת ונוכחת ושרה לנו, בין אם אנחנו מקשיבים לה ובין אם לא. זהו צליל שרק אנחנו יכולים לשמוע, -כשהחיים מכינים אותנו להקשיב לה. ואני מוסיפה שלרוב לא שומעים אותה אלא אם כן החיים מזמנים לנו משבר- פטירה של מישהו קרוב, מחלה, מלחמה וכו'.
בתחילת הדרך מיד אחרי שנתגלתה המחלה נותבתי ע"י ה"מקרה" ה"מזל" – הקב"ה – לציור האינטואיטיבי ושם בצד הציורים שהתחלתי לצייר ,בחוסר אמון מוחלט ביכולותיי, בתימהון גובר על התוצאות ובהשתאות לגבי התחושות שמתלוות לתהליך, כתבתי כמה דברים במצוות המטפלת שלי ונפגשתי בהם היום , ואני מעתיקה מהם לכאן.
היא נתנה לי משפט שכתב מי שהמציא את השיטה ד'ר פינקי פיינשטיין, ואני הוספתי את מילותיי.:
"צמיחה יצירתית אינה דבר פשוט, עליך להיות מוכנה לטלטולים ולסערות קשות מדי פעם".
אני בכלל לא יודעת מה זו צמיחה יצירתית זו פעם ראשונה בחיי שאני עושה משהו כזה ואני מאד חוששת, כי אני לא מכירה את עצמי ולא מגדירה את עצמי כיצירתית. אני לרוב מעתיקה, משתמשת בדברים שאחרים יצרו ומתוכם יוצרת משהו. אני בטוחה שיהיו טלטולים וסערות קשות ואכזבות והרגשה שאין בי את זה ואין טעם להמשיך, אבל לא משנה מה יצא מהציור- עצם התהליך נראה לי נכון ומתאים לי עכשיו. עצם היצירה ושפיכת הצבעים על הדף בלי לתכנן או לחשוב נראה לי טוב עכשיו. וכשיבואו הסערות.. אתגבר עליהן והלוואי ואמצא בתוך התהליך את עצמי ואצליח לבטא את עצמי בכיף.
עד כאן המילים של תחילת המסע.
עכשיו אני כבר 7 חודשים אחריו, בלי סערות קשות מדי, עם הרגשה – כן אני יצירתית-יוצרת ויוצרת בלי הפסקה ונהנית מכל רגע. נהנית מעצם היצירה, נהנית מהתוצאות, נהנית מהתגובות, שמחה לחלק את יצירותי לקרובים לי ומרגישה שחלק מאותה אמת פנימית התגלתה פה. וגם על כך אני מודה בכל יום.

ולו נתכנו עלילות…

לפני שנים אמרה לי מישהי שכשמגיע אלול היא חוזרת בתשובה ואיך היא עושה זאת – ע"י דיאטה- שימת לב למה שנכנס לפה ולגוף. ובאמת אני משתדלת לשים לב לזה מאד .
חזרה בתשובה מושג מאד רחב ששל אחד יכול לפרשו כראות עיניו.
אני מנסה מאז תחילת המחלה שלי לחשוב מה עלי לעשות בתחום הזה? הרי אני מתעסקת הרבה ברפואת הגוף שלי וברפואת הנפש ומה עם רפואת הנשמה?
ועכשיו שהגיע חודש אלול השאלה מעסיקה אותי יותר, וכבר כתבתי עליה.
וגיליתי שחברה טובה שלא מגדירה את עצמה כשומרת תורה ומצוות סטנדרטית הובילה אותי לתהליך פנימי שממש ענה לי על הצורך הזה של תיקון וריפוי לנשמה. :
1. לשבת ולרשום את כל הדברים שהיו השנה שאני רוצה להיפרד מהם, דברים שקרו לי, שעשיתי , שחשבתי ושאני לא רוצה אותם איתי יותר.
2. לכתוב על מה יש לי להודות
3. לשבת ולחשוב ולרשום על הקבלה לעתיד ומה אני מתפללת ומקווה שיהיה איתי בשנה הקרובה.
בתהליך הזה שהתחלתי לעשות עם עצמי – עוד לא סיימתי אותו ,הרגשתי שזו החזרה בתשובה שלי.
ואולי באמת ההגדרות שאנו רגילים בהם ,מיותרות ,ובעצם זהו צורך אנושי בסיסי שהכל ישוב אל המקור אל הראשוניות אל הטוב הבסיסי.
בשבת הואר לי פירוש בפרשת השבוע למקרא ביכורים, שהמצווה היא לקרוא בפה את הפסוקים ואומר על כך בעל ספר החינוך:" אדם מעורר מחשבותיו ומצייר בלבבו האמת בכוח דברי פיו. ראוי לו לעורר ליבו בדברי פיהו לדקדק מאד ולהיזהר בלשון." כלומר עצם הדיבור האמירה בפה היא זו שגורמת לדברים להיטמע בתוך הלב, לא מספיקה המחשבה- צריך להוסיף לזה פעולה ממשית וזה הדיבור.
ועוד דבר שיש לדקדק מאד – שוב חוזרים לנושא הדיוק שגם בו עסקתי.
והנה, בטיפול הרגשי שאני עושה יש חשיבות רבה לחזרה בדיבור על מחשבות שקימות במודע ובתת מודע ועצם אמירתן וחזרה עליהם מספר רב של פעמים מטמיע אותם בנפש ובלב והם הופכים להיות חלק ממני.
אני חשה שכל הזמן יש חיבור וצירוף של הדברים שאני חווה, לומדת, מטופלת ומרגישה. אם זה לימוד פרשת שבוע שמחזק הנהגה בטיפול שאני עושה , או חיבור בין הזמן לבין מה שאני עושה בו.
או תחושה מאד חזקה שה' מוביל אותי בדרך בה אני הולכת- ממש מחזיק בידי ומוליך אותי.
אני מאמינה באמונה שלימה בהשגחה פרטית של ה' בעולם .
ויש לכך כמה מקורות בכתובים: במקרא ביכורים שכתבתי עליו בתחילת הדברים נאמר:
השקיפה ממעון קודשך מן השמים וגו' (דברים כ"ו ט"ו).
וחנה אמרה: כי אל דעות ה' ולו נתכנו עלילות (ש"א ב' ג),
וירמיהו הנביא אמר: גדול העצה ורב העליליה אשר עיניך פקוחות על כל דרכי בני אדם לתת לאיש כדרכיו וכפרי מעלליו (ירמיה ל"ב י"ט),

בשבוע שעבר הובאו בפני 2 רעיונות ברפואה המשלימה לניסיונות לריפוי הסרטן ששמעתי ועברתי הלאה, ניסיתי אמנם לברר עליהם דרך קריאה באינטרנט אבל זה לא עזר לי להבין מה אני יכולה לעשות בפועל בנושאים האלו והמשכתי הלאה.
ביום רביעי האחרון הופניתי מהמרפאה של שושנה שטייף לרב ארמוני לקבל ממנו צמח מרפא שהוא מדויק יותר למחלת סרטן הקיבה- לענה- שיש לו את הלענה בצורה של תמצית . (שוב עלה הנושא של הדיוק).הרב קיבל אותי בסבר פנים יפות ושטח לפני כ10 דברים שאני יכולה לנסות אותם כדי להביא אולי לרפואתי. הייתי המומה. בשבועות האחרונים עמדתי בפני 2 ברירות ניתוח או כימותרפיה והנה בא הרב שהוא מומחה בתחום ובעל ניסיון רב, ומציע לי כ"כ הרבה אפשרויות , וכמובן שביניהם היו 2 ההצעות שהועלו בפני קודם לכן ,אבל הפעם עם פירוט, הסבר והוראות מדויקות איך לבצע.
ועל זה אפשר לומר רק שה' הוא שהוביל אותי אליו והושיב אותי על הכסא בחדר שלו ונתן לי את האופק לעוד דברים לנסות כדי להגיע לרפואה שלימה בע"ה.

ותחסרהו מעט מאלוקים…

ועכשיו לעוד משהו שעלה בי בימים האחרונים של בירור ולמידה לקראת ההחלטה שעלי לקבל האם ניתוח כן או לא.
מומחיות וניסיון הם המובילים בדברים רבים בעולם,
מומחיות תלויה בידע , ביכולות ובכישרון ודורשת התמקצעות.
אנחנו מבקשים את המומחים בכל דבר שאנחנו נדרשים אליו.- המומחים והמצטיינים בתחומם הם עם המחויבות, המוטיבציה והיצירתיות הגדולים ביותר ולכן השפעתם היא הרבה ביותר. ולכן גם נלך אליהם גם אם יש סכנה במה שהם עושים כי נסמוך על מומחיותם, וניסיונם העשיר .
החיים מלאים בסיכונים ובכל זאת אנחנו לא נמנעים מלחיות ולקבל עלינו סיכונים .
לחתוך סלט עם סכין- מי שלא יודע או לא נזהר , יכול לחתוך את עצמו.
ליסוע ברכב- מי שלא למד נהיגה ולא יודע לנהוג יכול לגרום חו"ח לתאונה ולהרוג או להיהרג.
כנ"ל לטוס במטוס- מי שלא יודע להטיס מטוס יכול לגרום לאסון נורא.
לבנות בנין-גשר- מי שזה לא המקצוע שלו ולא למד יכול לגרום לקריסתם חס ושלום.
הנוקד- המטפל בכבשים- יכול לגרום למותם של הכבשים אם לא יטפל בהם על סמך ידע ומומחיות ומקצועיות.
החקלאי-בריסוס לא מבוקר יכול להרעיל המוני אדם.
וכמובן ברפואה-
למדתי זאת על גופי – האחות שמחברת את הכימותרפיה לפורט(כפתור קטן שהושתל מתחת לעור ומחובר לוריד) אם לא תעשה זאת במקצועיות ובמומחיות חו"ח יכולה לגרום לנזק נוראי.( הפורט המדובר קרוב מאד ללב). או המנתחים שיכולים לרפא או חו"ח וגרום למות המנותח אם במינון לא נכון של חומרי ההרדמה או בתרופות לא נכונות או בניתוח עצמו. ברור שדרושה כאן מומחיות ומקצועיות ברמה הכי גבוהה שיש.
יש דברים שהאסטתיקה היא המומחיות במקצוע- עיצוב פנים, אדריכלות אומנות…
יש דברים שהרוחניות היא המומחיות בדברים האלו- פסקי הלכה, רופאי נפש, מטפלים שונים
ויש מקצועות שהמקצועיות והמומחיות בהם הם ענין של חיים ומות.
יש דברים שהחיים ומוות בהם הם מידיים-ניתוח, נהיגה, טיסה…
יש דברים שהחיים ומוות בהם הם ענין מתמשך- הורים, מורים, פסיכולוגים

הקב"ה הוא כל יכול.
אצלו אין טעויות.
הוא מחליט על חיים או מוות וזה לא בטעות אלא בכוונת מכוון.
ואילו בשר ודם יכול לטעות.
אני יכולה לטעות בקבלת ההחלטה הלא נכונה אף פעם לא התנסיתי בקבלת החלטה כזו , אין בי מומחיות לזה, אבל האמונה היא, שמה שאחליט ,זה מה שיהיה הטוב ביותר בשבילי ,מה שאני מתחברת אליו ומאמינה שיביא לריפוי .והקב"ה ישלח מלאכיו הנאמנים לעשות זאת.

הדיוק בחיינו

הדיוק בחיינו
במהלך טיפול שעשיתי הגעתי למסקנה שאני צריכה להיות מדויקת בצרכים שלי, בתזונה שאני מכניסה לגופי, ופתאום חשבתי מה זה דיוק ,איפה אני נפגשת עם הדיוק הזה?
כשאנחנו ילדים מלמדים אותנו לדייק:
לצבוע בתוך הקווים ולא לצאת מהם,
לאכול מסודר ובמידה,
לישון בשעות קבועות,
לסדר את הצעצועים במקום,
לשמור על סדר יום.
הדיוק מופיע בחיינו בזמן-להגיע בזמן לעבודה, לפגישה, להכניס את השבת בזמן- שם יש דיוק. הדיוק גם מופיע במרחב- נ.צ של מקום שאליו יש להגיע בניווט, דיוק של ה"וויז "שכולנו משתמשים בו.. הדיוק גם מופיע במשקל-איפת צדק והין צדק, משקל של תינוק הנמדד מידי שבוע, משקל במכולת וכו'.
אבל יש דיוק אחר, דיוק בנפש, במחשבות במעשים. לדייק בנפש זה לחשוב למחשבות בהירות יותר להגיע להתבוננות מדויקת יותר פנימה ובירור אמתי יותר ,מה נכון לי בדיוק. דיוק מצריך תשומת לב קשובה ומתמדת. את המידה הנכונה יודעים רק הגוף והלב. שניהם יחד יוצרים שילוב מאוזן ומדויק – של חוכמה, מוסר ותשומת לב קשובה.
דיוק במשמעותו הפשוטה מצביע על מקום שהוא ,לא פחות ולא יותר. לא פשוט להגיע אל המינון הנכון היוצר את הערבוב הנכון לו אנו זקוקים. מדויק הוא זה שנעשה מתוך תשומת לב, מתוך דאגה. הדיוק הוא ההוויה של תשומת לב ודאגה. הוויה זו תוביל לדיוק. הקו הדק והעדין כחוט השערה. האיזון שבין הרצוי והמצוי. האיזון שבין המחשבה, הרגש והעשייה. האיזון שיוצר את הקו הדק הזה. להיות מדויקת זה כשיש 'קליק' בין מה שאני חושבת, מה שמרגישה ומה שאומרת או עושה. מצב שבו כל אחד מהשלושה מבטא גם את השניים האחרים. הדרך לדיוק מתחילה תמיד בהתבוננות פנימה, עמוק אל הליבה, תוך הקשבה והתחברות אל אמת פנימית, אותנטית.
להיות מדויק פירושו לעצור בגבול הנכון.
אנחנו מנסים להבחין בתהליכי החיים ולחיות איתם בהרמוניה.
כדי לגלות את אותה הנוסחה, להגיע אל אותו הערבוב המתאים לנו, לכל אחד באופן אישי, כדאי להתבונן, לבחון, לנסות, לשנות ולהתמיד. דיוק הוא הליך מתמשך, ובעצם אינסופי, של תאימות. למצוא את המידה הנכונה והמתאימה לי בכל פעולה בכל רגע נתון, לא פחות ולא יותר.
כשמשהו מדויק – זה לא מפחיד, זה מרגש , כשמשהו מדויק – הוא פשוט מתרחש.
כשהפאזל מתיישב במדויק במקום, כל חלק משלים את האחר – מתאפשר הצעד הבא. מתאפשר לצאת לחפש את ה'משהו' שישלים את התמונה הגדולה עוד יותר. הרי השלם אותו השגנו, האיזון אליו הגענו הוא רק צד אחד של משהו גדול יותר, עמוק יותר, מדויק יותר – שלם חדש.
רק כשהבנתי מה בדיוק אני רוצה ויכולתי לבקש את זה בצורה ברורה ומדויקת, זה פשוט קרה.
כך הגעתי לכל הסדנאות והטיפולים שאני מרגישה שהם ממש מדויקים לי- הציור, וההפעמות, והביקום, והטיפול הרגשי והשחייה הכול כל כך מדויק. ועכשיו אני צריכה למצוא את הדיוק בטיפול של הרפואה הקונבנציונאלית ובנושא התזונה. האם ללכת על ניתוח, כימותרפיה מתחזקת או להניח לזה בינתיים . ובנושא התזונה – להמשיך בדרך ששושנה שטייף מתווה לי מניעת אוכלים מסוימים, קבלת תוספים וחיזוקי הביקום או ללכת על משהו הרבה יותר קיצוני –כמו שרה חמו ,שיטת שטראוס? שבעצם מאד קיצונית ביחס שלה לרפואה ולתרופות ולתוספים. מפחיד אותי לדייק בקיצוניות הזו.
ואני תקווה שאדע להמשיך לחפש ולדייק עד שאמצא את הקוד שיפעיל אותי. ואמצא את הצליל המכוון אותו אני רוצה לשמוע ואותו אני רוצה להשמיע.
מפתיע ומרגש כאחד – הרי לכל אחד מאתנו דיוק משלו. הדרך אל הדיוק היא בעצם החיפוש המתמיד אחר הקוד האישי-הפנימי הזה שמצוי בתוכנו. אותו קוד שמאחד ומאזן את הרצוי והמצוי, את הפנימי והחיצוני. ממש כמו קוד של תוכנה שמפעיל אותנו – רק צריך לדייק ונוצרת הרמוניה.
זהו 'הקוד האתי' של כל אחד ואחת מאתנו. דיוק =דיוקן
ומעניין לראות אצל עמיחי ואביתר בנאי איך הדיוק נמצא בכאב ובלב השבור והטשטוש באושר ובשמחה .
(יהודה עמיחי, "פתוח סגור פתוח" )
"דיוק הכאב וטשטוש האושר. אני חושב
על הדיוק שבו בני אדם מתארים את כאבם בחדרי רופא.
אפילו אלה שלא למדו קרוא וכתוב מדייקים:
זה כאב מושך וזה כאב קורע. וזה כמו מנסר
זה שורף וזה כאב חד וזה קהה. זה פה. בדיוק פה
כן. כן. האושר מטשטש הכול. שמעתי אומרים
אחר לילות אהבה ואחר חגיגות, היה נפלא,
הרגשתי כמו בשמַים. ואפילו איש החלל שריחף
בחלל קשור לחללית רק קרא: נפלא, נהדר, אין לי מילים.
טשטוש האושר ודיוק הכאב
ואני רוצה לתאר בדיוק של כאב חד גם
את האושר העמום ואת השמחה. למדתי לדבר אצל הכאבים."
אביתר בנאי
הרצון לדייק במילים
תכונה מרגיזה מאוד
במיוחד שבסוף אני
עומד ושותק

כמו פקק תנועה
כשהלב נשבר
זורח אור גדול
כשהכל טוב
אני מרגיש שאני שוכח
הלב מבין הלב מדבר
הלב שומע הלב יודע הלב הולך
הלב עומד הלב נופל
הלב צועק הלב שמח הלב מתנחם
כמו פקק תנועה