בבית

בס"ד ר"ח אדר, משנכנס אדר מרבים בשמחה.
חזרתי הביתה.
היה קשה.
המחשבה שמגיעים הביתה אמורה להביא הרבה שמחה, אבל אני אתמול הייתי בחרדה ובמצב רוח קשה כמה שעות..
ההשוואה של מצבי לפני חודשים שחזרתי מה אישפוז הקודם לעומת המצב עכשיו והידרדרות גרמו לי למחשבות קשות.
בהמשך הערב הגיעה אחות מהיחידה לטיפולי בית שהיתה מקסימה ונתנה תחושת בטחון ושיש מישהי שהיא איתי לכל מקרה .היום הגיע דר עזרא שגם הוא השרה בטחון והרגעה, שהדברים בשליטה.
כל אלו הרגיעו אותי , וילדי המקסימים שלא עוזבים אותי לרגע.
ההרגשה שלעיתים נמצאים בתחתית ,לא צריכה להפחיד, יש רגעים כאלו והנכון הוא להיות שם.
ולזכור תמיד לראות את הטוב שיש.
אני בבית.
סביבי אהובי שמטפלים בי.
סה"כ מרגישה טוב.
המחלה הזו הוציאה המון דברים טובים מהכוח אל הפועל, הקשבה לעצמי, קשר עם יקירי, קשר חם ביניהם, אכפתיות ועשית טוב , ברמות שלא י אומנו. ועוד ועוד.
חודש טוב, בשורות טובות , שבת שלום.

ודברים שכתבתי עוד שהייתי מאושפזת:
ואברהם זקן בא בימים, – בא וימיו איתו. החיים הם בעלי ערך אם מכניסים לתוכם ערך ומשמעות., אני מסתובבת המון עם מחשבות על ערך החיים, על תפקיד האדם בעולם, על אריכות ימים כברכה או חו"ח כקללה.
הקב"ה, נוטע נשמות בעולם, חלקם זוכה לפרוח, לשגשג, להניב פירות, וחלקם לא.
אדל הפעוטה שהלכה לעולמה, מה היתה מטרת בואה לעולם? מה אנחנו יודעים?
הרבה אנשים שאני מכירה, ממעגלים קרובים יותר וממעגלים רחוקים יותר ,הלכו לעולמם בזמן האחרון.וזה מעלה הרבה מחשבות.
אף אחד לא שואל אותנו לרצוננו ולא מיידע אותנו מה צפוי לנו,ולכן עלינו למלא את החיים שניתנים לנו בערך והמשמעות כל רגע ורגע ,, כאילו זה הרגע האחרון שאנחנו על פני האדמה.
ולכל אחד יש את הרגע המיוחד לו לעזוב את העולם הזה , על פי רצונו של הבורא יתברך.
אריכות ימים, זה אחת מהברכות שרבים מבקשים להתברך בהם, זה השכר שניתן על מצוות מסוימות,, כשזה בא עם בריאות ונחת – בוודאי, אבל מה עם כל הקושי בזקנה, בגוף שבוגד ואין לו יותר הכוחות שצריך?

נסתרות דרכי ה'. רק הוא יודע מה הוא מייעד לכל אחד מאיתנו, ואנחנו מה?
רק אהבת חסד ולעשות משפט והצנע לכת עם ה אלוקיך.
אז שיהיה רק בשמחה-תמיד.
אי" ה יוצאת היום הביתה?!!!!!
נשתמע.

מודעות פרסומת

ארך אפים ורב חסד ואמת.

בס"ד כ"ז בשבט תשע"ה

סבלנות, זה שם המשחק.
בלי סבלנות אי אפשר לשרוד פה בכלל.אתמול עיכבו את נתינת התרופה בגלל שאלה של כמות שצריך היה לברר עם האונקולוגית שלי.
הבוקר ב 8 באו ואמרו שעכשיו אוטוטו יתנו את התרופה.
השעה 11:45 ואני עדין מחכה.
יש עומס רב על הצוות ואני לא בת יחידה, וצריך להבין להתאזר בסבלנות.
סבלנות מניין?
נראה שאם לקב"ה יש סבלנות לחכות לנו שנלך בדרכיו, שנחזור בתשובה, זו אחת מה מידות שאנו לומדים ממנו-
ארך אפים.
הכל בעולמנו בנוי מתהליכים, להכל צריך אורך רוח. עד שבא יצור חדש לעולם צריך הרבה אורך רוח, ועד שהוא גדל, ועד ועד ועד ….הכל בסבלנות אין קץ.
תהלה באה לב קרני עם הילל המתוק עוד לא בן חודש וכבר בן אדם קטן. מלכה שמרה עליו השתנתה היתה איתי בחדר ואחר כך בילינו ביחד הלובי. רגעים קטנים של נחת ושמחה עם הגדולה וה קטנה שלי. נותנים המון כח.
.שהאורך רוח יביא גם ברכה של אורך בימים ושנים, בע"ה.
בחסד וברחמים.
יעל

יש תקווה

בס"ד כ'ו בשבט תשע"ה

תקוה
.מהיכן באה התקוה?
היא מגיעה מאופק. אופק שנפתח ומראה שיש שם עוד משהו, לא רק מה שיש פה ועכשיו, אלא אי שם מעבר לקשת, יש משהו שקוראים לו תקווה. שיש תכנית כמגמ גסתי היתה אומרת!
אני יושבת בחדר בבית החולים ומחכה לאישור לקבלת תרופה חדשה שאולי תעשה את מה שצריך ותעזור לי לצאת מהמצב בו אני נמצאת.
ה' הוא הרופא ומרפא אבל. אנחנו עושים את כל מה שניתן כדי שזה יקרה.
עוד מעט משפחתי האהובה והיקרה מתכנסת בכותל לתפילה לרפואתי, מלבד יוזמה של אמירת תהילים שעוברת ברשת וכבר סיימו 5 סבבים של כל התהילים,
המתנות שאני מקבלת עם המחלה הנוראה הזו הן מעל ומעבר לדמיון, החיבוק החם והתומך של המעגלים שסביבי, אישי, הורי ,אחי ילדי, חברותי, שכניי,וסתם אנשים שקוראים את הבלוג הזה, זה משהו שאף פעם לא חשבתי עליו, שנותן כח כל כך גדול.
אמש. הגיעו אישי וכל ילדי לבקרני והיה כל כך כיף המפגש הפשוט בלי תכנונים, בלי פוזות, פשוט להיות ביחד.
דוד ועדי שהודיעו על אירוסיהם לפני שבועיים הוסיפו עוד תקווה וכוחות. עד שאע"פ שהרגשתי לא טוב בשבת שעברה , הגעתי לאירוסין במעלה אדומים .וזה עשה את השמחה פי כמה וכמה יותר גדולה ושלימה.
אז יש דורון, יש תפילה ויש מלחמה ויש תקווה,
ועכשיו ה' הטוב בעיניו יעשה.
טוב להודות לה
טוב להודות לכל מי שתומך, נמצא, עוזר וסועד אותי.
טוב להודות למי שעומד מאחורי התפילה והתרופה- היקרה כל כך.
חתמתי עכשיו על הסכמה לקבל התרופה החדשה.
עוד התקדמות….
יש תקווה, יש אמונה.
יעל

מחלקה אונקולוגית

בוקר, מחלקה אונקולוגית. לא רציתי להגיע לכאן. אבל הקב"ה חשב אחרת.. אמש הגיעתי לכאן בחצות, אוירה נעימה. מיטה ליד החלון. אני בצום כבר 8 ימים, עם זונדה ונוזלים בוריד. מקווה להתחיל לקבל הזנה דרך הוריד גם. הימים בבית החולים עוברים די בטוב. מיום חמישי נמצאת פה ורק אתמול היה יום קשה. אני עטופה בחברות, משפחה, והם עוזרים לי להעביר את הזמן פה.יש רגעים שאני אופטימית , מלאת תקוה שה ' יעשה נס ואני א בריא והתקופה הזו תישאר הזכרון בלבד, ויש רגעים שאני מבינה שהסיכוי קטן מאד ועלי לנסות להתכונן לבאות בעין פקוחה. האמנם עוד יבואו ימים בסליחה ובחסד?

טוב להודות לה'

בס"ד כ'ט בטבת תשע"ה

היום האחרון שלי בשנתי ה57.
טוב להודות לה'
את זה בקשתי מאתי אנקרי שנשיר ביחד כשהיא בקשה ממני לבקש שיר.
טוב להודות לה', להודות על כל הטוב האופף אותי. טוב של חיים – שלא ברור בכלל שהנה הגעתי לגיל הזה-
טוב של החיבור המופלא לקרובים אלי,
חוויתי לקראת יום ההולדת שלי 2 אירועים מעצימים, מרגשים שנתנו ונותנים לי הרבה כוח.
ביום שני בבוקר במפגש החברות והמשפחה עם אתי אנקרי קיבלתי המון מתנות בצורה של מילים והערכה של כל אחת ואחת וחשבתי מאיפה יש לי את כל מה שהן רואות בי וזה ברור – זה מהמקור, הבית שגדלתי בו גרם לי להיות מה שאני, אם במידות ואם בתכונות ואם בראיית הטוב ואם באהבה גדולה לארץ- הכל בא משם, ועל כך אני מודה , תודה גדולה גדולה. בעבר לא נהגו לומר מילים טובות כך סתם כמו שאתמול עשו חברותי, ואני רואה כמה כח זה נותן, איזו חיות יש בזה, ומתרגשת מהעובדה שהיום כן אומרים ועושים דברים כאלו.
האירוע שהיה לפני , היה יום הולדת שעשו לי הילדים והנכדים בשבוע שעבר שבו כל ילד העניק לי ברכה דרך שיר שהוא בחר. וזה היה נפלא.
תהלה בחרה בחיוכים של חוה אלברשטיין- שהאופטימיות שבי תמשיך.
אפרים בחר בתפילה של לאה גולדברג -לבל יהי יומי כתמול שלשום לבל יהי יומי עלי הרגל.
חיה וצבי בחרו באילו פינו מלא שיר כים = ההודיה על הכל שימשיך כך.
ברוריה בחרה בלטיול יצאנו כלנית מצאנו… שנמשיך לטייל.
מרים בחרה ב להיוולד כל בוקר מחדש שאמשיך בשינויים שאני עושה
דוד בחר ב דע לך שכל רועה ורועה יש לו ניגון מיוחד משלו- ושלי יש ניגון מיוחד לכל ילד שלי….
ומלכה בחרה ב השביל הזה מתחיל כאן….יוצא לאור לחיים חדשים לך עליו עלה עליו עכשיו.
ובסוף בצלאלי ביקש להוסיף שיר – יש תקוה , יש אמונה ,
ביקשתי ממשה להוריד לי את השירים לדיסק והילדים הורידו את המילים וזה מקסים.
אני לא כל כך יודעת מהיכן אני שואבת את האמונה והאופטימיות, זה משהו שהו טבע בי במהלך חיי, והוא מחזיק אותי ומוביל אותי לאורך כל מסלול חיי.
הבוקר התעוררתי מוקדם וישבתי על כורסתי, והבטתי החוצה. בחוץ היה חושך, ולאט לאט השמים שהיו שחורים התבהרו והפכו לבהירים ונהיה יום.
אני מביטה בהם בהרבה בקרים ומרותקת למראה. זה משהו מאד חזק התהליך הזה שקורה לאט לאט ואי אפשר לעצור אותו. זה לא קורה בבת אחת כמו הדלקת אור בחדר, זה תהליך שקורה בוודאות, בהחלטיות באמונה , חושך הופך לאור.
כששהיתי בביה"ח ב 2 שבתות מתוך ה 5 שהייתי שם הלכנו בנצי ואני לקצה המסדרון בצד מזרח והבטנו בשמש העולה. מחזה מרהיב ומעורר תקווה, אמונה, שמחה ליום חדש. הצוות שם גיחך בראותו אותנו… אבל לי זה נתן הרבה כח.
בבית שגדלתי בו היה מקום להרבה הקשבה, תשומת לב, פרגון, העצמה, פחות למגע פיזי ולמילים של קירבה וכך גם אני המשכתי והנהגתי בבית שלי , כי זה מה שהכרתי, ופתאום באמצע החיים הגיע הסרטן והוא גילה את החשיבות של המגע, והמילים המקרבות ואני לומדת להשתמש בהם עם ילדי ועם בנצי ועם הסובבים אותי. עפרה אמרה לי באחד הטיפולים שרק כשניגע בכאב, ונדבר עליו ונהיה איתו –נוכל לו. ואני חושבת שהיא צודקת. יש לי המון פחדים במצב שלי- מה יהיה? לאיזה רמה של סבל ה' יוביל אותי? איך אעמוד בזה? מתי יגיע הסוף ואיך הוא יהיה? אבל חוששים לדבר על זה. לא רוצים ליגוע בדברים הנוראים שעולים במחשבה, כאילו – אם לא נדבר על זה ,זה יעלם , זה לא יהיה, וההיפך הוא הנכון. אם לא מדברים הפחד מתעצם , גדל ומפחיד עוד יותר. ואם כן מדברים אז לומדים לחיות עם זה ולהבין שאלו החיים לחיות עם חששות דאגות ופחדים ומצד שני לחוות את ההווה שהוא עדין לא שם – בעתיד הלא נודע. וגם אפשר להתכונן טוב יותר למה שצפוי לקרות וכך אולי להקל עלינו קצת.

היום אי"ה בפגישה עם ד'ר עינת שמואלי תהיה לנו תכנית פעולה להמשך.
אחד הדברים הקשים במצב שלי מלבד החוסר ודאות וחוסר האונים זה שאין אופק- לא ברור לאן מתקדמים. ואי"ה היום זה יהיה.

היו לי עוד הרבה מחשבות אך הן פרחו ונעלמו תוך כדי כתיבה.

פגשתי שיר מענין של משוררת פולניה

יש המממשים/ ויסלבה שימבורסקה

יש המממשים את חייהם באורח יעיל יותר
בקרבם וסביבם שורר סדר
יש להם פתרון ותשובה נכונה לכל דבר

הם מנחשים כהרף עין מי את מי, מי עם מי
לשם מה, באיזה אופן.

מטביעים חותמת על אמיתות שאין בלתן
משליכים למגרסה עובדות שאין בהן צורך
ואנשים לא מוכרים אל מתקני מיון שנועדו לכך.

הם חושבים כל עוד כדאי,
אף לא רגע יותר,
כי מעבר לרגע זה אורב הספק

ובהגיע יום השחרור מן הקיום,
הם עוזבים את העמדה
דרך הדלת שהורו להם.

לעיתים אני מקנאה בהם.
למרבה המזל זה חולף.

זהו להפעם-
כיף לי לכתוב….

חזרה לכתיבה

בס"ד יום ה' כ'ד בטבת 15/1/15

חוזרת לכתוב.
השעה 5 בבוקר ואני לא מצליחה להירדם שוב. נרדמתי ב10 וכל שעהוחצי שעתיים אני קמה לרוקן את הסטומה. מצליחה להירדם שוב, אבל עכשיו –לא.
עוברים עלי ימים לא פשוטים. בבקרים ב"ה אני די בסדר – יוצאת, באות חברות, מרגישה די טוב . זה כמה ימים שאחר הצהרים אני מרגישה מאד לא טוב והתחלתי לקבל משככי כאבים חזקים יותר, אתמול גם זה לא עזר.
הילדים מחלקים בינהם את אחה"צ ומגיעים, אבל אני על הפנים.
ברגעים כאלו של אי נוחות גדולה, כאבים שאני לא מצליחה כ"כ להגדיר התחושה היא שאני לבד לבד בדבר הזה. יש סביבי תמיד אנשים , קרובים , אהובים, אבל את מה שאני חשה אף אחד לא יכול להרגיש וחוסר האונים שלי ושלהם משאיר אותי בעצם לבד בתוך הקושי.
אני מרגישה שאולי יש דרך ללמוד לנהל כאב , ושאני צריכה ללמוד אותו. כמו שלומדים לנשום לפני לידה ולנהל את הצירים כך אולי יש דרך לנהל את מה שאני עוברת.
כשאני מרגישה לא טוב המחשבות הפסימיות משתלטות עלי , דאגה-חרדה, תחושה שאין מוצא. ב"ה זה עובר כשאני מרגישה יותר טוב.
אתמול הייתה אצלי חברה שלא ראיתי למעלה משנה וחצי, והיא לומדת דמיון נובע וזה מלמד איך להבין את הרגשות – לנהל אותן ולא לתת להם לנהל אותנו. שהרגשות יניעו אותנו ולא ימנעו מאתנו הנעה. כל מה שאנחנו עוברים קשור לרגשות שנמצאים בתוכנו וצריך ללמוד לזהות אותם ולהבין אותם כדי שנוכל לחיות טוב יותר.

"דמיון נובע" מלמד את האדם להקשיב לנפשו, לגלות את הכוחות הבריאים והחיוניים הטמונים בה. "דמיון נובע" מלווה את האדם אל מעבר לתהום הנפרשת לפניו, אל הכוחות הנסתרים החבויים בתוכו פנימה. הדרך הפשוטה, המעמיקה והמובנית של דמיון נובע מגלה לאדם את "השכל הבא מן הנפש", את המקום בו האדם מתחיל לתקן את חייו.

"דמיון נובע" הינה שיטה המאמינה ביכולתו של האדם למצוא את כוחות הריפוי בעצמו. תפקידו של המטפל ב"דמיון נובע" הינו לתווך בין האדם לבין נפשו, ללמד את האדם את שפת הנפש – שפת הרגשות והדימויים – ללמדו להקשיב לשאלות הבוקעות מנפשו ולהכיר בסתירות המניעות את חייו. אדם היודע להקשיב לנפשו יגלה בבא הזמן את הפתרון "הנובע": ידיעת הנפש את כוחותיה האמיתיים.

אולי יש בדרך הזו משהו שיכול לעזור לי במצבי?

מלבד הקשר עם עפרה לא חזרתי לעיסוקים שהיו לי בשנה שעברה. עפרה הצדיקה מגיעה אלי הביתה ומנסה לעזור לי בדרכה. בהפעמה האחרונה שהיא עשתה לי עלו דברים מ"עומק הבטן"- הפחדים שיש לי.
מה מפחיד אותי?

מפחיד אותי מה גדל שם בתוך הבטן שלי? מה הסרטן מעולל לי? הוא בודאי לא שוקט על השמרים ומטיבו הוא גדל ומתפתח. ולאן? אין לי מושג. מה הוא מתכוון לעולל לי בפעם הבאה שהוא יתפרץ?

אני פוחדת מכאבים, פוחדת שהם ישתקו אותי, פוחדת להיות שבר כלי שלא מתפקד, להיות תלויה בסובבים אותי ברמה הנוראה שאני לא יכולה לדאוג לצרכים הבסיסיים שלי.

פוחדת מלמות- ולהיעלם מהחיים של בנצי, הילדים וכל היקרים לי.

פוחדת שחו"ח ההורים שלי שיחיו בבריאות ישבו עלי שבעה. רוצה להמשיך ולחיות ולהגיע לשיבה טובה.

פוחדת לאבד את השמחה הפשוטה מהדברים הטריוויאלים ומהרגעים השמחים והטובים של החיים.

פוחדת מה יקרה ליקרים לי אחרי שאני לא אהיה כאן יותר.

אני רוצה להמשיך ולהיות כאן , לשמוח בשמחות העתידיות של המשפחה, להיות כאן עם דוד ומלכה ברגעים החשובים ביותר בחייהם כשיזכו להינשא לבחיר ליבם ולהמשיך וללוות אותם ואת כל ילדי לאורך ימים ושנים.
אני מסתכלת על גופי- איבדתי המון במשקל- היו לי הרבה רזרבות – אבל עכשיו זה מדאיג,

ב"ה יש הרבה טוב
החיבור ביני לבין בנצי
החיבור ביני לבין הילדים
המעטפת של החברות שלי, של שכנות וסתם אנשים טובים.

כנראה שיש אמת באמירה שהדברים הקשים שאנחנו עוברים מגיעים כדי להוציא מאתנו את הכוחות הטובים שחבויים ולא יוצאים אל הפועל ללא הטריגר הזה של הקושי.

רבינדרנת טגורי משורר הודי שהכרתי בנערותי כתב דברים יפים על מצבי:
אל נא תתנני להתפלל כי אשמר מן הרעות,
כי אם אשר אוכל להתייצב בפניהן ולא אירא.
אל נא תתנני לשאול כי כאבי יחלוף,
כי אם אשר יהיה לי לב להתגבר עליו.
אל נא תתנני להתחנן במצוקות מוראי כי הינצל אנצל,
כי אם יהיה לי אורך רוח עד אמצא את פדותי.
רצה נא ואל תשימני לרך לבב, אשר אחוש את חסדיך רק בהיות הברכה בעמלי,
כי אם תתנני ואכיר את ידך החזקה גם בעלות פעלי בתוהו.

להתיצב מול, להתגבר, שיהיה אורך רוח, להכיר שהכל ממנו יתברך בכל מצב.

עשיתי זאת.
כתבתי שוב בבלוג.
בתקוה לימים טובים ולכתיבת דברים טובים.

ממיטת חוליי בבית החולים

בס"ד. יום רביעי כ'ו חשוון

אלי רפאני ןארפא

שנה אני חולה בסרטן., כמעט שנה מאז שכבתי על מיטת חוליי בבי"ח קפלן אחרי הניתוח
ואני מביטה בי אז ומביטה בי עכשיו ועושה מצא את ההבדלים:
אם הייתי מציירת ציורים אולי היה לי קל יותר אבל במקרה הזה אני אנסה לעשות זאת במילים
.כסליו ע"ד
שוק
פחד
אימה
בלבול
חוסר אונים
בורות
כאב
אי נוחות
חוסר ידיעה
יאוש
הכחשה
הדחקה

בחשוון ע"ה
שוב בית חולים
עם תחושות דומות
אין מושג מהיכן נחתה עלי האפיזודה הזו
כי בדרך, בנתיב שעברתי במשך שנה שלימה עם סרטן
הם לא היו שם.
היו שם מילים אחריו של
תקוה
אמונה
אופטימיות
התגברות
יצירה
מודעות
חקר
אהבה
שמחה
שיתוף
שחרור
קבלה
כח

ואני מרגישה שזה ההבדל העיקרי בין 2 התמונות האלו
גם אם כרגע הרבה ממילות התמונה הראשונה משתלט ות עלי
האפשרות שלהן לחלחל לתוכי ולהשפיע עלי היא פחותה בהרבה כי יש שם בסיס רחב ומשמעותי של כל כך הרבה אור וחיוב שהם לא יכולים לי.

אני עם סיפור קשה של עצירות של יותר משבועיים וחסימות מעיים שחוזרות ואצטרך לעבור ניתוח לבירור הסיבה ול פתרונה. זה מפחיד לתת את הדבר היקר לך מכל את גופך בידי מישהו אחר שיעשה בו פעולות פולשניות וכואבות ומי יודע מה ימצאו שם?
אלא שזה המסע שלי וזה הנתיב האישי שלי ולקבל"ה הרבה שלוחים לעשות את מלאכת הריפוי, ואי" ה הכל יהיה לטובה.