בוקר, מחלקה אונקולוגית. לא רציתי להגיע לכאן. אבל הקב"ה חשב אחרת.. אמש הגיעתי לכאן בחצות, אוירה נעימה. מיטה ליד החלון. אני בצום כבר 8 ימים, עם זונדה ונוזלים בוריד. מקווה להתחיל לקבל הזנה דרך הוריד גם. הימים בבית החולים עוברים די בטוב. מיום חמישי נמצאת פה ורק אתמול היה יום קשה. אני עטופה בחברות, משפחה, והם עוזרים לי להעביר את הזמן פה.יש רגעים שאני אופטימית , מלאת תקוה שה ' יעשה נס ואני א בריא והתקופה הזו תישאר הזכרון בלבד, ויש רגעים שאני מבינה שהסיכוי קטן מאד ועלי לנסות להתכונן לבאות בעין פקוחה. האמנם עוד יבואו ימים בסליחה ובחסד?
טוב להודות לה'
בס"ד כ'ט בטבת תשע"ה
היום האחרון שלי בשנתי ה57.
טוב להודות לה'
את זה בקשתי מאתי אנקרי שנשיר ביחד כשהיא בקשה ממני לבקש שיר.
טוב להודות לה', להודות על כל הטוב האופף אותי. טוב של חיים – שלא ברור בכלל שהנה הגעתי לגיל הזה-
טוב של החיבור המופלא לקרובים אלי,
חוויתי לקראת יום ההולדת שלי 2 אירועים מעצימים, מרגשים שנתנו ונותנים לי הרבה כוח.
ביום שני בבוקר במפגש החברות והמשפחה עם אתי אנקרי קיבלתי המון מתנות בצורה של מילים והערכה של כל אחת ואחת וחשבתי מאיפה יש לי את כל מה שהן רואות בי וזה ברור – זה מהמקור, הבית שגדלתי בו גרם לי להיות מה שאני, אם במידות ואם בתכונות ואם בראיית הטוב ואם באהבה גדולה לארץ- הכל בא משם, ועל כך אני מודה , תודה גדולה גדולה. בעבר לא נהגו לומר מילים טובות כך סתם כמו שאתמול עשו חברותי, ואני רואה כמה כח זה נותן, איזו חיות יש בזה, ומתרגשת מהעובדה שהיום כן אומרים ועושים דברים כאלו.
האירוע שהיה לפני , היה יום הולדת שעשו לי הילדים והנכדים בשבוע שעבר שבו כל ילד העניק לי ברכה דרך שיר שהוא בחר. וזה היה נפלא.
תהלה בחרה בחיוכים של חוה אלברשטיין- שהאופטימיות שבי תמשיך.
אפרים בחר בתפילה של לאה גולדברג -לבל יהי יומי כתמול שלשום לבל יהי יומי עלי הרגל.
חיה וצבי בחרו באילו פינו מלא שיר כים = ההודיה על הכל שימשיך כך.
ברוריה בחרה בלטיול יצאנו כלנית מצאנו… שנמשיך לטייל.
מרים בחרה ב להיוולד כל בוקר מחדש שאמשיך בשינויים שאני עושה
דוד בחר ב דע לך שכל רועה ורועה יש לו ניגון מיוחד משלו- ושלי יש ניגון מיוחד לכל ילד שלי….
ומלכה בחרה ב השביל הזה מתחיל כאן….יוצא לאור לחיים חדשים לך עליו עלה עליו עכשיו.
ובסוף בצלאלי ביקש להוסיף שיר – יש תקוה , יש אמונה ,
ביקשתי ממשה להוריד לי את השירים לדיסק והילדים הורידו את המילים וזה מקסים.
אני לא כל כך יודעת מהיכן אני שואבת את האמונה והאופטימיות, זה משהו שהו טבע בי במהלך חיי, והוא מחזיק אותי ומוביל אותי לאורך כל מסלול חיי.
הבוקר התעוררתי מוקדם וישבתי על כורסתי, והבטתי החוצה. בחוץ היה חושך, ולאט לאט השמים שהיו שחורים התבהרו והפכו לבהירים ונהיה יום.
אני מביטה בהם בהרבה בקרים ומרותקת למראה. זה משהו מאד חזק התהליך הזה שקורה לאט לאט ואי אפשר לעצור אותו. זה לא קורה בבת אחת כמו הדלקת אור בחדר, זה תהליך שקורה בוודאות, בהחלטיות באמונה , חושך הופך לאור.
כששהיתי בביה"ח ב 2 שבתות מתוך ה 5 שהייתי שם הלכנו בנצי ואני לקצה המסדרון בצד מזרח והבטנו בשמש העולה. מחזה מרהיב ומעורר תקווה, אמונה, שמחה ליום חדש. הצוות שם גיחך בראותו אותנו… אבל לי זה נתן הרבה כח.
בבית שגדלתי בו היה מקום להרבה הקשבה, תשומת לב, פרגון, העצמה, פחות למגע פיזי ולמילים של קירבה וכך גם אני המשכתי והנהגתי בבית שלי , כי זה מה שהכרתי, ופתאום באמצע החיים הגיע הסרטן והוא גילה את החשיבות של המגע, והמילים המקרבות ואני לומדת להשתמש בהם עם ילדי ועם בנצי ועם הסובבים אותי. עפרה אמרה לי באחד הטיפולים שרק כשניגע בכאב, ונדבר עליו ונהיה איתו –נוכל לו. ואני חושבת שהיא צודקת. יש לי המון פחדים במצב שלי- מה יהיה? לאיזה רמה של סבל ה' יוביל אותי? איך אעמוד בזה? מתי יגיע הסוף ואיך הוא יהיה? אבל חוששים לדבר על זה. לא רוצים ליגוע בדברים הנוראים שעולים במחשבה, כאילו – אם לא נדבר על זה ,זה יעלם , זה לא יהיה, וההיפך הוא הנכון. אם לא מדברים הפחד מתעצם , גדל ומפחיד עוד יותר. ואם כן מדברים אז לומדים לחיות עם זה ולהבין שאלו החיים לחיות עם חששות דאגות ופחדים ומצד שני לחוות את ההווה שהוא עדין לא שם – בעתיד הלא נודע. וגם אפשר להתכונן טוב יותר למה שצפוי לקרות וכך אולי להקל עלינו קצת.
היום אי"ה בפגישה עם ד'ר עינת שמואלי תהיה לנו תכנית פעולה להמשך.
אחד הדברים הקשים במצב שלי מלבד החוסר ודאות וחוסר האונים זה שאין אופק- לא ברור לאן מתקדמים. ואי"ה היום זה יהיה.
היו לי עוד הרבה מחשבות אך הן פרחו ונעלמו תוך כדי כתיבה.
פגשתי שיר מענין של משוררת פולניה
יש המממשים/ ויסלבה שימבורסקה
יש המממשים את חייהם באורח יעיל יותר
בקרבם וסביבם שורר סדר
יש להם פתרון ותשובה נכונה לכל דבר
הם מנחשים כהרף עין מי את מי, מי עם מי
לשם מה, באיזה אופן.
מטביעים חותמת על אמיתות שאין בלתן
משליכים למגרסה עובדות שאין בהן צורך
ואנשים לא מוכרים אל מתקני מיון שנועדו לכך.
הם חושבים כל עוד כדאי,
אף לא רגע יותר,
כי מעבר לרגע זה אורב הספק
ובהגיע יום השחרור מן הקיום,
הם עוזבים את העמדה
דרך הדלת שהורו להם.
לעיתים אני מקנאה בהם.
למרבה המזל זה חולף.
זהו להפעם-
כיף לי לכתוב….
חזרה לכתיבה
בס"ד יום ה' כ'ד בטבת 15/1/15
חוזרת לכתוב.
השעה 5 בבוקר ואני לא מצליחה להירדם שוב. נרדמתי ב10 וכל שעהוחצי שעתיים אני קמה לרוקן את הסטומה. מצליחה להירדם שוב, אבל עכשיו –לא.
עוברים עלי ימים לא פשוטים. בבקרים ב"ה אני די בסדר – יוצאת, באות חברות, מרגישה די טוב . זה כמה ימים שאחר הצהרים אני מרגישה מאד לא טוב והתחלתי לקבל משככי כאבים חזקים יותר, אתמול גם זה לא עזר.
הילדים מחלקים בינהם את אחה"צ ומגיעים, אבל אני על הפנים.
ברגעים כאלו של אי נוחות גדולה, כאבים שאני לא מצליחה כ"כ להגדיר התחושה היא שאני לבד לבד בדבר הזה. יש סביבי תמיד אנשים , קרובים , אהובים, אבל את מה שאני חשה אף אחד לא יכול להרגיש וחוסר האונים שלי ושלהם משאיר אותי בעצם לבד בתוך הקושי.
אני מרגישה שאולי יש דרך ללמוד לנהל כאב , ושאני צריכה ללמוד אותו. כמו שלומדים לנשום לפני לידה ולנהל את הצירים כך אולי יש דרך לנהל את מה שאני עוברת.
כשאני מרגישה לא טוב המחשבות הפסימיות משתלטות עלי , דאגה-חרדה, תחושה שאין מוצא. ב"ה זה עובר כשאני מרגישה יותר טוב.
אתמול הייתה אצלי חברה שלא ראיתי למעלה משנה וחצי, והיא לומדת דמיון נובע וזה מלמד איך להבין את הרגשות – לנהל אותן ולא לתת להם לנהל אותנו. שהרגשות יניעו אותנו ולא ימנעו מאתנו הנעה. כל מה שאנחנו עוברים קשור לרגשות שנמצאים בתוכנו וצריך ללמוד לזהות אותם ולהבין אותם כדי שנוכל לחיות טוב יותר.
"דמיון נובע" מלמד את האדם להקשיב לנפשו, לגלות את הכוחות הבריאים והחיוניים הטמונים בה. "דמיון נובע" מלווה את האדם אל מעבר לתהום הנפרשת לפניו, אל הכוחות הנסתרים החבויים בתוכו פנימה. הדרך הפשוטה, המעמיקה והמובנית של דמיון נובע מגלה לאדם את "השכל הבא מן הנפש", את המקום בו האדם מתחיל לתקן את חייו.
"דמיון נובע" הינה שיטה המאמינה ביכולתו של האדם למצוא את כוחות הריפוי בעצמו. תפקידו של המטפל ב"דמיון נובע" הינו לתווך בין האדם לבין נפשו, ללמד את האדם את שפת הנפש – שפת הרגשות והדימויים – ללמדו להקשיב לשאלות הבוקעות מנפשו ולהכיר בסתירות המניעות את חייו. אדם היודע להקשיב לנפשו יגלה בבא הזמן את הפתרון "הנובע": ידיעת הנפש את כוחותיה האמיתיים.
אולי יש בדרך הזו משהו שיכול לעזור לי במצבי?
מלבד הקשר עם עפרה לא חזרתי לעיסוקים שהיו לי בשנה שעברה. עפרה הצדיקה מגיעה אלי הביתה ומנסה לעזור לי בדרכה. בהפעמה האחרונה שהיא עשתה לי עלו דברים מ"עומק הבטן"- הפחדים שיש לי.
מה מפחיד אותי?
מפחיד אותי מה גדל שם בתוך הבטן שלי? מה הסרטן מעולל לי? הוא בודאי לא שוקט על השמרים ומטיבו הוא גדל ומתפתח. ולאן? אין לי מושג. מה הוא מתכוון לעולל לי בפעם הבאה שהוא יתפרץ?
אני פוחדת מכאבים, פוחדת שהם ישתקו אותי, פוחדת להיות שבר כלי שלא מתפקד, להיות תלויה בסובבים אותי ברמה הנוראה שאני לא יכולה לדאוג לצרכים הבסיסיים שלי.
פוחדת מלמות- ולהיעלם מהחיים של בנצי, הילדים וכל היקרים לי.
פוחדת שחו"ח ההורים שלי שיחיו בבריאות ישבו עלי שבעה. רוצה להמשיך ולחיות ולהגיע לשיבה טובה.
פוחדת לאבד את השמחה הפשוטה מהדברים הטריוויאלים ומהרגעים השמחים והטובים של החיים.
פוחדת מה יקרה ליקרים לי אחרי שאני לא אהיה כאן יותר.
אני רוצה להמשיך ולהיות כאן , לשמוח בשמחות העתידיות של המשפחה, להיות כאן עם דוד ומלכה ברגעים החשובים ביותר בחייהם כשיזכו להינשא לבחיר ליבם ולהמשיך וללוות אותם ואת כל ילדי לאורך ימים ושנים.
אני מסתכלת על גופי- איבדתי המון במשקל- היו לי הרבה רזרבות – אבל עכשיו זה מדאיג,
ב"ה יש הרבה טוב
החיבור ביני לבין בנצי
החיבור ביני לבין הילדים
המעטפת של החברות שלי, של שכנות וסתם אנשים טובים.
כנראה שיש אמת באמירה שהדברים הקשים שאנחנו עוברים מגיעים כדי להוציא מאתנו את הכוחות הטובים שחבויים ולא יוצאים אל הפועל ללא הטריגר הזה של הקושי.
רבינדרנת טגורי משורר הודי שהכרתי בנערותי כתב דברים יפים על מצבי:
אל נא תתנני להתפלל כי אשמר מן הרעות,
כי אם אשר אוכל להתייצב בפניהן ולא אירא.
אל נא תתנני לשאול כי כאבי יחלוף,
כי אם אשר יהיה לי לב להתגבר עליו.
אל נא תתנני להתחנן במצוקות מוראי כי הינצל אנצל,
כי אם יהיה לי אורך רוח עד אמצא את פדותי.
רצה נא ואל תשימני לרך לבב, אשר אחוש את חסדיך רק בהיות הברכה בעמלי,
כי אם תתנני ואכיר את ידך החזקה גם בעלות פעלי בתוהו.
להתיצב מול, להתגבר, שיהיה אורך רוח, להכיר שהכל ממנו יתברך בכל מצב.
עשיתי זאת.
כתבתי שוב בבלוג.
בתקוה לימים טובים ולכתיבת דברים טובים.
ממיטת חוליי בבית החולים
בס"ד. יום רביעי כ'ו חשוון
אלי רפאני ןארפא
שנה אני חולה בסרטן., כמעט שנה מאז שכבתי על מיטת חוליי בבי"ח קפלן אחרי הניתוח
ואני מביטה בי אז ומביטה בי עכשיו ועושה מצא את ההבדלים:
אם הייתי מציירת ציורים אולי היה לי קל יותר אבל במקרה הזה אני אנסה לעשות זאת במילים
.כסליו ע"ד
שוק
פחד
אימה
בלבול
חוסר אונים
בורות
כאב
אי נוחות
חוסר ידיעה
יאוש
הכחשה
הדחקה
בחשוון ע"ה
שוב בית חולים
עם תחושות דומות
אין מושג מהיכן נחתה עלי האפיזודה הזו
כי בדרך, בנתיב שעברתי במשך שנה שלימה עם סרטן
הם לא היו שם.
היו שם מילים אחריו של
תקוה
אמונה
אופטימיות
התגברות
יצירה
מודעות
חקר
אהבה
שמחה
שיתוף
שחרור
קבלה
כח
ואני מרגישה שזה ההבדל העיקרי בין 2 התמונות האלו
גם אם כרגע הרבה ממילות התמונה הראשונה משתלט ות עלי
האפשרות שלהן לחלחל לתוכי ולהשפיע עלי היא פחותה בהרבה כי יש שם בסיס רחב ומשמעותי של כל כך הרבה אור וחיוב שהם לא יכולים לי.
אני עם סיפור קשה של עצירות של יותר משבועיים וחסימות מעיים שחוזרות ואצטרך לעבור ניתוח לבירור הסיבה ול פתרונה. זה מפחיד לתת את הדבר היקר לך מכל את גופך בידי מישהו אחר שיעשה בו פעולות פולשניות וכואבות ומי יודע מה ימצאו שם?
אלא שזה המסע שלי וזה הנתיב האישי שלי ולקבל"ה הרבה שלוחים לעשות את מלאכת הריפוי, ואי" ה הכל יהיה לטובה.
אלי רפאני וארפא
בס"ד יום חמישי אור לי'ד חשוון
כל השבוע אני שומעת בלי הפסקה את התקליטור של אתי אנקרי
בשירי ר' יהודה הלוי
"אלי רפאני וארפא
אל יחרה אפך ואספה
סמי ומרקחי לך בין טוב
בין רע ובין חזק ובין רפה
אתה אשר תבחר ולא אני
על דעתך הרע והיפה
לא על רפואתי אני נסמך
רק אל רפואתך אני צופה"
"אל נא רפא נא
כי עמך אל, המרפא!
השבוע התחלתי עם תרופה כימותרפית שאני לוקחת בבית ועבר עלי שבוע מיטלטל. וחשבתי:
יש ימים ויש ימים.
יש ימים של נחת ויש ימים של שחת
יש ימים של עשיה ברוכה ויש ימים של בטלה
יש ימים של בריאות ויש ימים של חולי
יש ימים של זרימה ויש ימים של תקיעות
יש ימים של ריצה ויש ימים של זחילה…
יש ימים של נעימות ויש ימים של אי נעימות
יש ימים של שקט ויש ימים של אי שקט
יש רגעים של יאוש (ביום שני עם הבשורה על אילה ז"ל)
ויש רגעים של תקווה-(היום נשלחו הביופסיות לחו"ל לבדיקה כדי לקדם את הטיפול)
וכך בין אלו לאלו אשרי מי שחי אותם במלואם וממצה אותם עד תום.
ואני תפילה
תפילה שאהיה כאן להמשיך ביום יום המבורך עם בנצי
תפילה שאמשיך ליהנות מהקשר עם הילדים והנכדים לאורך ימים ושנים
תפילה לזכות להיות בשמחות של ילדי ונכדי
תפילה לשמוח עם הורי, אחי אחותי, גיסי וגיסותיי
תפילה להמשיך הקשר הנפלא עם חברותיי
תפילה להאיר באור המיוחד שלי לכל מי שאפשר.
תוהו ובוהו
בס"ד י'א חשוון תשע"ה
"והארץ הייתה תוהו ובוהו וחושך על פני תהום ורוח אלוקים מרחפת על פני המים"
אילה המטפלת באומנות ( להבדיל מאילה ה"חולה") בקשה ממני להוציא את כל הז'יפה שיש בפנים בצביעה אגרסיבית עם פנדה שחורה- למלא את הדף- לא להשאיר נקודה לבנה אחת. ועל זה לשפוך נקודות של צבע גואש ולמרוח אותו ואחרי שאייבש אותו , לעבור עם עיפרון ולהדגיש מה שאני רוצה.- תהליך שהיה עוצמתי מאד.
ואז לכתוב מה שעובר עלי. (וכל זה בלי שהיא ידעה מראש שאני מבוחבשת ומטולטלת ממותה של החברה מהקליניקה.)
תוהו ובוהו, בלגן, סערה בתוכי, ברקים ורעמים.
אמש שכבתי על כורסתי ובחוץ הייתה סערה גדולה וגם בתוכי.
יש שם שמש גדולה שמאירה ומחממת, אבל כרגע, לילה, סערה ורוח, מתח- הקווים של הברקים הם הקווים החדים מסעירים אותי ונמצאים עכשיו בתוכי.
הבלטתי את הכתמים השחורים כי אני מרגישה שהם קיימים ונמצאים ואני צריכה גם להיות איתם, אפילו להבליט אותם כך שכשאצא מזה אוכל להגיד להם שלום.
הצבעוניות קיימת אבל כרגע היא על הרקע של השחור- של כאוס, של תוהו ובוהו.
האמנם אני מפחדת להיות שם בתוהו ובוהו? זה המקום שלי עכשיו וגם זה בסדר. להיות שם. איפה שאני. לא לברוח, לא להתכחש, לא להדחיק – להיות בנחס.
כי באמת נחס לי- גם פיזית וגם נפשית.
אני דומעת וזה טוב.
להביע את מה שנמצא בתוכי זה מנקה ומטהר.
לא לגרש את החושך.
"למה לגרש החושך- והרי הוא ילד טוב"
גם הוא עושה את העבודה שלו.
רוח אלוקים מרחפת – זה כאילו בשקט, בנחת-זו התחושה של ריחוף
אבל אני מרגישה שהרוח סוערת, נושבת בחוזקה, מאיימת, מפחידה משתק. ונמצאת על פני התהום
והתהום שחורה, עמוקה, סמיכה, מפחידה. ואני מה?
לשחרר-
לתת לרגשות, לתחושות ולמחשבות לומר את שלהן
לתת לגוף לומר את שלו
לתת למחשבות ללכת לאן שהן הולכות
ולא לפחד ולא לעצור אותם
לפתוח, לשחרר, להיות שם!
אין יותר נכון מזה
אין יותר מדויק מזה
להיות בתוך החושך הזה עכשיו.
פרידה
בס"ד אור לי'ב חשוון תשע"ה
לאילה שלום,
זה אולי מוזר שאני יושבת וכותבת לך מכתב ואת כבר בעולם שכולו טוב. אני עושה זאת כי זו הדרך בה אני אולי אצליח להתמודד ולבטא מה שעובר עלי.
אתמול בקליניקה של שושנה שמעתי את הבשורה הנוראה שאת אינך איתנו יותר.
לא הכרתי אותך לעומק רק מהמפגשים הקצרים בקליניקה. וממילותיך החמות על הבלוג שפתחתי.
הבשורה על מותך תפסה אותי לא מוכנה, אבל מתי בעצם מוכנים לבשורת איוב כזו?
ביום שני לפני שבוע נפגשנו בקליניקה , ואת הרגשת מאד לא טוב . אני הצעתי לך לקחתך ברכבי לביתך ברמת אשכול, נסיעה שנתנה לנו עוד 10 דק' ביחד., סיפרת על הטיפולים שאת עוברת והקושי לעבור אותם לבד. ושאת בקשת עזרה מהביטוח הלאומי., סיפרת שכמוני אינך עובדת כבר הרבה זמן ושדווקא היה לך טוב בעבודה עד שהתחלפו האנשים שם.
יותר אינני יודעת עליך ובכל זאת נגעת בנימים דקים אצלי. האם זה בגלל ששתינו מתמודדות עם הסרטן? השיר שריקי נתנה לי שאת לקחת מיונה וולך והוספת לו מאד דיבר אלי.
גופי היה חכם ממני/ יונה וולך
גופי היה חכם ממני
כח הסבל שלי היה פחות משלי
הוא אמר די
כשאני אמרתי עוד.
גופי הפסיק כשאני עוד המשכתי
גופי לא יכול כשל
ואני קמתי ונאלצתי ללכת
וגופי אחרי.
אילה שגיא המשיכה את זה
גופי הלך וכשל
ואני צמצמתי עצמי עד לכדי תא בודד.
עד לאיינות.
באותו הרגע נכרתה ברית ידידות ביננו.
גופי הלך והבריא
וגם אני.
הלוואי וזו הייתה המציאות.
אבל את נאלצת ללכת ואינך אתנו.
למה הידיעה על מותך הכתה בי כל כך חזק?
האם בגלל שזה אומר שגם אני יכולה להיעלם כך סתם בוקר אחד?
האם בגלל שזה שאני עושה כל מה ש"צריך"-שינויים בתזונה, טיפולים רגשיים, טיפולים כימותרפיים,
ודואגת לעצמי – כל זה לא מבטיח לי דבר כי ההחלטה אם אשאר כאן לא תלויה בי כלל?
האם משום שאת היית קרובה אלי וחולה והאמנתי שכשם שאני עושה דרך גם את עושה וציפיתי להמשיך לפגוש אותך ולהעביר חוויות משותפות?
אני לא יודעת. מה שאני כן יודעת זה שטולטלתי ולא בעדינות מהידיעה על מותך.
אני לא יודעת אם מישהו יקרא את הדואל שלך אחרי מותך.
אם כן אני אשמח להיות שותפה לדברים שכתבת במהלך המחלה ולדעת עליך עוד.
נוחי בשלום על משכבך
ותהי נשמתך צרורה בצרור החיים.
יעל
הארת פנים
"שים שלום טובה וברכה חן וחסד ורחמים,
ברכנו אבינו כולנו כאחד באור פניך.
כי באור פניך נתת לנו תורת חיים ואהבת חסד
וצדקה וברכה ורחמים וחיים ושלום."
הארת הפנים היא חיבור לעומת הסתרת הפנים שהיא ניתוק
כדי להגיע להארת פנים צריך שיהיה חיבור משני הצדדים
פנים מאירות הן גלויות לא מסתתרות
והגילוי הזה זו התגלות –חשיפה גילוי הרצון הפנימי
חשיפת הניגון המיוחד והיחיד – שחרור
יש בנו פחד לשחרר , פחד מהמפגש עם הרצון העמוק
והניגון המיוחד והנר היחודי שלנו.
המפגש הזה עם עצמנו כרוך בכאבים חזקים ודורש אומץ רב ואהבה רבה.
הדרך היחידה להיות בחיבור עם הקב"ה ולזכות בהארת הפנים שלו
היא דרך הגילוי העצמי, הכרת הערך העצמי שלי ומגע עם עצמי.
ברור שה' רוצה שאהיה אני . שהרי הוא ברא אותנו שונים זה מזה כדי שכל אחד יגלה וירומם את המיוחדות שלו והיחודיות שלו. כדי להגיע להכרת הייחודיות שלנו עלינו לצאת למסע של חיפוש. להיות בתנועה תמידית. לא לשהות במקום אחד כל הזמן .להניע את הכנפיים כמו צפור כי אחרת ניפול למטה. מים שעומדים במקום אחד הם מתעפשים ומריחים לא טוב , אל לנו להתבוסס בביצה , עלינו לזרום עם שטף החיים ולנוע כל הזמן קדימה. לעיתים נוח לנו להשקיע אנרגיות בלהתגעגע לעבר, או לאני המושלם המדומיין , במקום לקבל את האני המציאותי החסר ועמול לשנות אותו ולהתקדם אתו הלאה.
אל לנו להתגעגע לאתמול שהיה טוב יותר כביכול או לצפות למחר שנתפנה יותר ויהיה טוב יותר ,
אלא עלינו להשקיע עכשיו במה שצריך ולעשות את העבודה ברגע זה. להיות בתנועה ממש עכשיו –בכל רגע ורגע.
התנועה הזו בין החוץ והבפנים זה הגילוי הרצון הפנימי האמיתי שלי.
להיות יהודי זה מלשון הודיה – להודות – "יהודה אתה יודוך אחיך"-
להודות על הטוב, לקבל את הטוב, לראות את הטוב והיופי שבעולם
ואז אני פתוחה לעולם המשתנה ולאני המשתנה.
זה דורש ענוה ויושר
זה דורש להכיר במורכבות בין מה שאני בוחרת להאמין- להרגיש – לראות
ובין המציאות. ולעיתים זה לא בדיוק אותו הדבר.
אבל לגעת בשורש של השבר הזה, במורכבות הזו זה לגעת בשורש של האופטימיות, התקווה והאמונה.
המפגש עם החושך שהוא אור גדול
קטע שכתבתי בסדנת כתיבה עם רבקה מרים
אור יום
חדר מואר
רופא בכיר ו2 רופאות צעירות
בעלי ואני.
האווירה רצינית.
יש משהו בפניו של הרופא שמאותת
הנה זה בא.
וזה אכן הגיע.
החושך.
האי ידיעה
החוסר שליטה.
"אני ממש מצטער אבל התשובות אומרות שיש לך סרטן"
חשך עלי עולמי.
זה ביטוי שהתממש פשוטו כמשמעו.
יכולתי להרגיש את החושך, למשש אותו, אפילו לראות אותו,
אחר כך הגיעו הסברים ותוכנית פעולה,
אבל אני הייתי בחושך, והוא היה סמיך וחשוך, ולא ראיתי כלום
ולא שמעתי כלום, ולא חשתי בכלום, רק חושך.
האמנם זאת אני? החושך הזה סביבי ובתוכי?
אני מסתכלת על בעלי ורואה שגם הוא בתוך החושך.
והרופא מבין את מקומנו ועוצר ואומר :
"השאר , נדבר בהמשך, אחרי שתעכלו את הידיעה."
לעכל את הידיעה? זה להיות שם בחושך
להיות בחוסר ידיעה, להיות בחוסר שליטה.
יצאנו מהחדר כמו עיוורים- מגששים דרכנו החוצה.
והתיישבנו על הכיסאות שמחוץ לחדר.
ואז בא האור.
והוא היה חזק, והוא האיר את החושך
והוא בא בצורת חיבוק חזק של אחת הרופאות שיצאה אתנו.
היא חיבקה אותי חזק ואמרה את המילים המנחמות, המעודדות
והראתה את האור שבקצה המנהרה- אחרי החושך,
גם אם הוא גדול מאד, סמיך מאד, תמיד בא האור.
אחרי הלילה בא היום.
ואני מאז- מאז החושך אני מוארת באור יקרות.
בעצם החושך הגדול הביא אתו אור גדול אור של חיבור שלי לעצמי, לסובבים אותי,
אור שאומר – את לא לבד.
וזה מתחבר לקטע יפה שראיתי בעתון שבת של מקור ראשון
אורי זומר / הבט אינך לבד
והיומיום שלנו, שעובר ושוטף לו כנהר ירדן שקט,
ממשיך וזורם, ומימיו מתקדמים אט אט, ושום דבר
לא דורש מן החיים לבוא ולומר "יש כאן משהו מיוחד".
ואני יודע עכשיו טוב יותר מאשר ידעתי קודם: נהר החיים
הזה זורם באהבה, והוא מביא איתו את כל השמחות, את כל הכאבים,
זרימת החיים משולבת בידיעה כי יש מי שיעמוד לצידי, אני כבר לא לבד.
הירדן , שתמיד היה ידיד שלא הכזיב, יורד אל המקומות הנמוכים,
ונמצא איתי שם. כמו יד מושטת של ריבון העולמים, שלבשה צורת מים זורמים,
ואומרת לי " הבט אינך לבד".
הקשבה פנימית
מחלה, משבר, חו"ח תאונה או כל דבר שיוצא מהשגרה עשוי להיות תמרור הקורא להקשיב למה שנמצא עמוק בפנים. אנחנו רגילים לחיות את החיים בשגרה, בשטף החיים ולא קשובים לקולות החיים, אלו שמחוץ לנו ואלה שבתוכנו. לעתים באים החיים ונותנים לנו סימנים ברורים יותר וחזקים יותר שאמורים לכוון אותנו חזרה לדרכנו. סימנים אלו לעיתים כואבים. אם אנחנו עסוקים רק בכאב שהרי הפסדנו את השיעור. או אז אנחנו קורבנות של הנסיבות (מחלות, גנטיקה וכד') ונטולי אחריות על חיינו שלנו, אך אם השכלנו להקשיב, הרי שיש כאן הזדמנות גדולה ללמידה.
כדי לבדוק אם אני חיה את חיי מתוך אחריות, אני יכולה לשאול את עצמי בכל רגע נתון – 'האם אני פועלת באותנטיות? 'האם אני קשובה לקולי הפנימי?
אחריות שכזו, שדורשת מידה רבה של יכולת הקשבה ורגישות, מרחיבה מאוד את המודעות שלי לחיים שלי, ומראה לי את הקשר הישיר בין רוח לחומר ובעיקר בין גוף לנפש.
בעזרת תהליכי מודעות כמו התבוננות עמוקה פנימה לגוף והקשבה למסרים שהוא שולח לי תדיר, אני יכולה להתחיל לברר את מקורות המצוקה שבגוף. בירור שכזה יכול להראות כמעט מיד קשר בין מתח נפשי שלא מאפשר זרימת אנרגיה בתוכו וכן חסימות באיברים הפנימיים. חסימות אלו יוצרות מחלות. תהליך זה שאינו תמיד קל, ולעיתים נדרשת בו עזרה מקצועית, כזו שאני עוברת- עצמת הרכות, הטיפול הרגשי אצל שושנה שטייף, כי הוא דורש ממני להתמודד עם פחדים שבגוף ותפיסות שבמחשבה, מאפשר לרדת למקורה של המחלה שבגוף. גילוי המקור הוא תחילתו של תהליך ריפוי. המשכו באינפורמציה רבה הנמצאת בזיכרון הפיזי והרגשי שבגוף, וסופו בהרחבת המודעות שלי לעצמי.
ההבנה שהרגשות שאינם מובעים כאילו "מצטברים" בגוף וגורמים למחלה הביאה אותי לצורך להתחיל לבטא את רגשותיי. יש גם הבנה שיש קשר בין חוויות מוקדמות, לבין המתרחש בגוף.
אין זה אומר שאין ללכת לרופא . אבל ברור שהביקור אצל הרופא וקיום הוראותיו אינם מחליפים את הצורך שלנו לקחת אחריות על הגוף שלנו ועל המתרחש בנפשנו.
נפגשתי בשיטוטי באינטרנט בשיר של סמדר שיר , המנון המאגמה ושיניתי אותו קצת והנה הוא:
זה הזמן שלך להתקרב / אל האישה שבתוכך
לפתוח את חדרי הלב / לנשום, לצעוק ולחייך
זה הזמן שלך להתנתק / מהשיגרה והלחצים
אז תלי תרמיל קטן על הכתף / וצאי למסע שלך
את אישה שאוהבת עד בלי סוף / בלי לשאול מתי ולמה
את אישה שמחפשת את הטוב / וזה סימן שאת את
את רכה וחזקה כמו אור / את אישה שנופלת וקמה
וסוף סוף מותר לך להודות / שאת את
זה הזמן שלך להשתחרר / מדאגות ומועקה
מותר לך להיות פשוט עצמך / ולצאת להרפתקה
זה הזמן לזלול את החיים / והמראות והנופים
הצבעים ומילים
את אישה שאוהבת עד בלי סוף / בלי לשאול מתי ולמה
את אישה שמחפשת את הטוב / וזה סימן שאת את
את רכה וחזקה כמו אור / את אישה שנופלת וקמה
וסוף סוף מותר לך להודות / שאת את
זה הזמן שלך וזה המסע שלך
וזה החיבוק שלך / וזה הסוד שלך.
הסרטן המרפא 