שבוע לחתונה

בס"ד כ' א אדר תשע"ה

עוד שבוע החתונה.
לא פשוט להיות במצבי ולחתן בן.
אני חווה מצד אחד את הגוף שלי, עסוקה בלתת לו את צרכיו להקשיב לו , לקחת תרופות כשכואב , והוא דורש את כל כולי, ", בן יחיד" שכזה, חושב שרק הוא קיים….
ומצד שני לראות את התכונה הרבה שיש סביב החתונה כשאני לא המנהלת של כל זה , כי איני פנויה לזה פיזית ונפשית. לחתן בן זו סגירת מעגל , זה" הארוע " בחייהם של הורים, כל העמל שהושקע במשך שנים, כל התקוות והחלומות הכל מתנקז לאירוע הזה. וקשה לי שאני לא שם כל כולי.
אני שמחה, אני מאושרת , אבל. המחלה לוקחת ממני יותר מידי כוחות
במצב נורמלי ההתעסקות בארגונים של הפרטים-קניות, הזמנות,שבת לפני, שבת חתן וכל אלפי הפרטים הנלווים מתעלים את הרגשות לכיוון מאד ברור של עשיה.
במצבי שאיני יכולה להתעסק בכל האירגונים הללו אני עם הרגשות נטו. ולא פשוט. הבן עוזב את הבית, "עוזב אותי?" אני יודעת שזה לא נכון אבל מתחת לכל השמחה יש גם את הרגשות הללו. ומצד שני הוא מביא איתו " תיגבור" רציני למשפחה ולקשר איתי ועל כך אני ממש מודה ושמחה.

הילדים שלי מדהימים, מארגנים הכל ומתקתקים יחד עם הצד השני והכל בטוח יהיה על הצד הטוב ביותר

גם לי דואגים, הגיע לפה מעצבת עם מבחר בגדים שמתוכם בחרתי בגדים לחתונה, וגם ליתר האביזרים הם דואגים.

אז מה נותר לי, להודות לה שזימן לי שמחה כזו גדולה דווקא עכשיו במצבי, לשמוח שבני מתחתן בעוד שבוע, להתפלל שיהיו לי הכוחות לשמוח איתו ולהיות שם בשבילו ובשביל כולם ובשבילי.
רק בשמחות
והלוואי שה פתגם "עד החתונה זה יעבור" יתקיים על המחלה שלי
.
יעל