מחלה, משבר, חו"ח תאונה או כל דבר שיוצא מהשגרה עשוי להיות תמרור הקורא להקשיב למה שנמצא עמוק בפנים. אנחנו רגילים לחיות את החיים בשגרה, בשטף החיים ולא קשובים לקולות החיים, אלו שמחוץ לנו ואלה שבתוכנו. לעתים באים החיים ונותנים לנו סימנים ברורים יותר וחזקים יותר שאמורים לכוון אותנו חזרה לדרכנו. סימנים אלו לעיתים כואבים. אם אנחנו עסוקים רק בכאב שהרי הפסדנו את השיעור. או אז אנחנו קורבנות של הנסיבות (מחלות, גנטיקה וכד') ונטולי אחריות על חיינו שלנו, אך אם השכלנו להקשיב, הרי שיש כאן הזדמנות גדולה ללמידה.
כדי לבדוק אם אני חיה את חיי מתוך אחריות, אני יכולה לשאול את עצמי בכל רגע נתון – 'האם אני פועלת באותנטיות? 'האם אני קשובה לקולי הפנימי?
אחריות שכזו, שדורשת מידה רבה של יכולת הקשבה ורגישות, מרחיבה מאוד את המודעות שלי לחיים שלי, ומראה לי את הקשר הישיר בין רוח לחומר ובעיקר בין גוף לנפש.
בעזרת תהליכי מודעות כמו התבוננות עמוקה פנימה לגוף והקשבה למסרים שהוא שולח לי תדיר, אני יכולה להתחיל לברר את מקורות המצוקה שבגוף. בירור שכזה יכול להראות כמעט מיד קשר בין מתח נפשי שלא מאפשר זרימת אנרגיה בתוכו וכן חסימות באיברים הפנימיים. חסימות אלו יוצרות מחלות. תהליך זה שאינו תמיד קל, ולעיתים נדרשת בו עזרה מקצועית, כזו שאני עוברת- עצמת הרכות, הטיפול הרגשי אצל שושנה שטייף, כי הוא דורש ממני להתמודד עם פחדים שבגוף ותפיסות שבמחשבה, מאפשר לרדת למקורה של המחלה שבגוף. גילוי המקור הוא תחילתו של תהליך ריפוי. המשכו באינפורמציה רבה הנמצאת בזיכרון הפיזי והרגשי שבגוף, וסופו בהרחבת המודעות שלי לעצמי.
ההבנה שהרגשות שאינם מובעים כאילו "מצטברים" בגוף וגורמים למחלה הביאה אותי לצורך להתחיל לבטא את רגשותיי. יש גם הבנה שיש קשר בין חוויות מוקדמות, לבין המתרחש בגוף.
אין זה אומר שאין ללכת לרופא . אבל ברור שהביקור אצל הרופא וקיום הוראותיו אינם מחליפים את הצורך שלנו לקחת אחריות על הגוף שלנו ועל המתרחש בנפשנו.
נפגשתי בשיטוטי באינטרנט בשיר של סמדר שיר , המנון המאגמה ושיניתי אותו קצת והנה הוא:
זה הזמן שלך להתקרב / אל האישה שבתוכך
לפתוח את חדרי הלב / לנשום, לצעוק ולחייך
זה הזמן שלך להתנתק / מהשיגרה והלחצים
אז תלי תרמיל קטן על הכתף / וצאי למסע שלך
את אישה שאוהבת עד בלי סוף / בלי לשאול מתי ולמה
את אישה שמחפשת את הטוב / וזה סימן שאת את
את רכה וחזקה כמו אור / את אישה שנופלת וקמה
וסוף סוף מותר לך להודות / שאת את
זה הזמן שלך להשתחרר / מדאגות ומועקה
מותר לך להיות פשוט עצמך / ולצאת להרפתקה
זה הזמן לזלול את החיים / והמראות והנופים
הצבעים ומילים
את אישה שאוהבת עד בלי סוף / בלי לשאול מתי ולמה
את אישה שמחפשת את הטוב / וזה סימן שאת את
את רכה וחזקה כמו אור / את אישה שנופלת וקמה
וסוף סוף מותר לך להודות / שאת את
זה הזמן שלך וזה המסע שלך
וזה החיבוק שלך / וזה הסוד שלך.
הסרטן המרפא 