והנפש מה היא אומרת

בתחילת המחלה נפגשתי עם הבלוג של עדה גיל מקשת והזדהתי עם הרבה קטעים שהיא כתבה אני מביאה כאן קטע שלה שממש מדבר על מה שאני עוברת היום, בעיבוד קל למצבי.(שאחר ממצבה)

מסתבר שאני חווה אי שקט בימים האחרונים.  ההחלטה שעומדת לפתחי מקשה עליי מאוד, וכמה שאני מנסה להיות מודעת לצורך לנוע משלב לשלב, לחצות את הגשרים אחד אחד לפי מה שיש, עדיין  אני מוצאת את עצמי חסרת שקט ומנוחה. למעשה, זו העבודה  העיקרית כרגע עד שיתבררו הפרטים, ועד שיהיה לי מספיק מידע  על מנת לקבל החלטות. לעת עתה, בהמתנה הזו יש בי  מתח רב, פחד מהלא נודע, תחושה אשלייתית שאני אחראית על אורך חיי – אשלייה  אמתית. הרי אדם יכול לחצות כביש ולמות, אדם יכול להקלע למערבולת בים ולטבוע ולא עלינו אסונות כאלו ואחרים, אז לי יש אשלייה טיפשית שאני קובעת את אורך החיים שלי בהחלטה שלי. ואני מבינה כמה טיפשית האשלייה הזו, אבל ברגש אני מצליחה בקושי לעשות את ההבחנה בין השניים והיא קיימת במחשבה בלבד. ברור לי שעלי להתחזק ביתר אמונה בנותן החיים, להדק סביבי את הוודאות שרק ה' גוזר חיים.
כרגע  מתקיים בתוכי דיאלוג בין שני פלגים ניצים  המושכים אלו את אלו ואני בתווך. ניתוח או להמשיך בטיפולים אלטרנטיבים ולקוות לטוב. להמשיך לקרוא

ניתוח כן או לא

אחר הצהרים בבית. מנסה לעכל את מה שנאמר ע"י הרופא. כדי לחיות עלי לעשות ניתוח גדול ומסוכן אבל רק הוא יאפשר לי לחיות. כימותרפיה לבדה רק מעכבת את הגידול היא לא מבריאה.

ואני בדילמה ענקית – ללכת בתלם עם הרפואה הקונבנציונלית שמכירה רק או ניתוח או כימו? או ללכת נגד הזרם עם הרפואה המשלימה ולתת בה אמון ולבטוח בה' שיביא לי רפואה .

כשהייתי בתל  השומר ונפגשנו עם דר' הופמן הכירורג, שהסביר מה האפשרויות העומדות בפני והסביר שאף על פי שהסרטן אינו נראה ,הוא נוכח ויופיע שוב אם מוקדם ואם מאוחר.הניתוח האמור כריתת הקיבה ניקוי הבטן והזלפת כימותרפיה חמה תוך כדי הניתוח, נשמע מאיים מאד. יש המון סיכונים בדבר הזה סיכויים מעטים והשלכות קשות.זה מה שיש למדע לרפואה להציע לי. להמשיך לקרוא

מפויסת

בס"ד י'ח מנחם אב תשע"ד

אחר הצהרים היום הייתי בטיפול של עצמת הרכות. זה טיפול שבמהותו  יש מגע נענוע עדין של הגוףעם דיאלוג  אמיתי עם המטפל. חיבורים של גוף ונפש. ואני מוצאת שהטיפולים הללו  בזכותה של המטפלת שלי הם ממש מרפאים. היום הגעתי אליה כולי נסערת, מבולבלת וטעונה בגלל הדילמה הקשה שאני חייבת להכריע בה-ניתוח כן או לא , ויצאתי ממנה דומעת ובוכיה מתוך תחושה עמוקה של הקלה ושחרור.

ההגדרה שעלתה בי תוך כדי ההפעמה(הנענוע של הגוף) היתה שאני מפויסת. הרגשתי מפויסת עם עצמי לאחר השיחה איתה. הבנתי את המצב שבו אני נמצאת ולא נלחמתי בזה, הבנתי שעלי להתלבט ועלי לברר וללמוד לעומק את הסוגיה ושזה באמת לא פשוט לקבל כזו החלטה ובכל זאת היא עומדת לפתחי וזה דבר עצום ועלי להתיחס לזה כך.לא קיבלתי החלטה רק הבנתי שאני בתוך תהליך וכך הוא צריך להיראות.

מפויסת – לא כועסת, לא מתלוננת, לא בוכה על מר גורלי, לא חרדה, כי ההווה הוא יותר טוב מטוב, וכל מה שמטריד אותי הוא העתיד שבין כה וכה הוא נעלם ואינו ידוע- אז אין טעם להיות מוטרדת ועסוקה בו יותר מידי.

עוד דבר שעלה בי תוך כדי ההפעמה היה השיעור שאני לומדת מהשחיה שלי. כל בוקר אני שוחה בבריכה של הקיבוץ השכן בין חצי שעה ל50 דק' ושוחה בערך כל בריכה בדקה.כלומר בין 30 ל50 בריכות בפעם.לידי שוחה חברה מהקיבוץ שאנו שוחות כתף אל כתף כבר הרבה שנים ביחד. ומצאתי שאני מקדימה אותה במספר שניות בכל בריכה כך שבסוף השחיה יוצא שאני עושה בין 5 ל 10 בריכות יותר ממנה.וניסיתי לראות מה ההבדל בין השחיות שלנו וגיליתי ששכנתי שוחה במרץ ומניעה את ידיה ורגליה ללא הפסקה . ואילו אני אחרי כל תנועת ידים ורגלים נותנת לגופי להתקדם בכח התנופה שנוצרה מהתנועה. דוקא הנחת- השהיה שלי לפני שאני עושה תנועה נוספת היא זו שמקדמת אותי מהר יותר.  מה שאני לומדת מזה שאני חייבת לתת זמן ומרחב לעצמי לעכל את מה שאני חווה ועוברת. לא לעשות תנועות בלי הפסקה אלא לתת זמן ולשהות בתוך התנועה וזה מה שיתן לי את היתרון ואת התשובות והתובנות הנכונות.

כשהגעתי לתובנה זו ירדו לי דמעות וממש בכיתי. העצה שניתנה לי הייתה אל תעצרי את זה תני לבכי ולדמעות לצאת תהיי בתוך זה אל תתעלמי ואל תדחיקי. וזה היה בכי טוב, משחרר, ומעצים .לא בכי עצוב אלא שלם, שמח.

בסוף נשאלתי מה יש לי לומר לילדה הקטנה שבי שאני מובילה במסע הזה. ועניתי שאני נמצאת איתה כל הזמן לא עוזבת אותה ואני יודעת ובטוחה שהיא תתגבר כי יש בה את הכוחות והיכולות לעבור את המסע הזה ובגדול.

ובאמת זה מסע. מסע שהדרך בו היא העיקר. המטרה בודאי חשובה אבל הדרך  חשובה ממנה ועל כך אני עובדת ואת זה אני מאד מקווה לא לפספס.

ואני מוסיפה את מילת השיר של אהוד בנאי יוצא לאור שנראים לי מתאימים ומדויקים לי עכשיו.

השביל הזה מתחיל כאן
בין סניף בנק למעין
לא סלול, לא תמיד מסומן
השביל הזה מתחיל כאן.

חוצה את העיר
עולה על ההר
ממשיך על הים
ממשיך גם מחר
חותך באויר, בין הבתים
יוצא אל האור, אל חיים חדשים.

לך עליו, עלה עליו עכשיו
לך עליו, עלה עליו עכשיו
מלאכי ציפורים מעליך
מלווים את צעדיך
מרחוק נדלק אור
אל תסטה כדי שתוכל לחזור.

השיר הזה מתחיל כאן
כחול על הדף הלבן
לא גמור, לא תמיד מכוון
השיר הזה מתחיל כאן.

חוצה את העיר
עולה על ההר
ממשיך על הים
ממשיך גם מחר
חותך באויר, בין אנשים
יוצא אל האור, אל חיים חדשים.

 

מלאכי השביל

בדרך, בשביל בו אני צועדת כמעט שנה נפגשתי עם מלאכים שהורו לי את הדרך, סייעו לי לעבור אותה ,תמכו בי, נתנו מזון גשמי ורוחני כדי שיהיה לי כח ללכת בו,ועל כך אני ממש מודה כל רגע וכל שעה.אני לא רוצה לפספס אף אחד אבל בטוח שזה יקרה אז מראש אני אומרת מי שהיה שם ולא הוזכר זה לא כי אני לא מעריכה מה שעשה-עשתה , אלא במגבלות הזכרון האנושי והמקום בפוסט הוא לא הוזכר.וסליחה מראש.

אני גם לא מכניסה כאן את בני משפחתי היקרה שהם בודאי המלאכים הראשונים המלווים אותי בכל צעד וצעד ונותנים לי הרבה חום, אהבה, ועוצמה להמשיך בדרך.

המלאכים הראשונים היו הרופאים והאחיות שנפגשתי איתם, כולם בלי יוצא מן הכלל היו אנושיים, קשובים, מקצועיים,ומכילים. גם בבית חולים קפלן בו עברתי הניתוח הראשון להוצאת השחלות ואובחנתי כחולה, וגם בבית חולים שיבא לשם נותבתי לטיפולים האחיות והרופאים התגלו לי כמלאכים. הרופאות של גיסתי ז"ל שנתנו לי מזמנן הסבירו וייעצו לי איך לפעול. אני רוצה לציין את הצוות האונקולוגי באשפוז יום שנתנו לי מעל ומעבר ביחס החם בחיוך ובטיפול, ממש התגעגעתי אליהן .

כחודש לאחר גילוי המחלה ,אישי, בנצי שוחח עם מישהי שאיחלה לי רפואה שלימה והוסיפה שנעבור בהצלחה את המפגש הנורא עם מערכת הבריאות בישראל. אני כששמעתי זאת אטמתי אוזני ויצאתי מהרכב ונתתי לו לשמוע "כמה נוראים הרופאים והאחיות" וכ'ו… החוויה שלי כל כך שונה ולא רציתי לשמוע את הלשון הרע הזה על המלאכים שאני פגשתי בדרך.

המלאכים הנוספים היו מלאכיות , שכנות טובות שדאגו לי והכניסו סיר מרק או ארוחת צהרים כשהייתי חלשה ומותשת מהטיפולים, שצלצלו ונכנסו,ושאלו מה אני צריכה, שכנה שלקחה אותי לטיפולים בירושלים כשבנצי לא יכול היה לקחתני, נשות הישוב שלקחו על עצמן שמירת הלשון לרפואתי ועוד .

החברות ממעגלי החיים השונים מילדות דרך השרות , שכנות לשעבר וחברות לעבודה כולן הראו כמה אני חשובה להן אם בטלפונים, או בהגעה לטיפולים כשהייתי צריכה,או בביקורים שמאד מאד עזרו בשמירה על מצב רוח אופטימי וחיובי.

המטפלות השונות שהגעתי אליהן בדרך ניסית, (יד ה' הובילה אותי ממש אל כל אחת) לכל אחת מהן מקום נכבד במבט החיובי שלי על עצמי ועל התהליך שאני עוברת.

מלאכית נוספת.מכרה ותיקה שסיעה לי לעבור את דרך החתחתים הבירוקרטית של הביטוח הלאומי ולקבל את המגיע ל מהמדינה.

מקומות העבודה שלי שגילו אורך רוח וסייעו ונתנו בתחום הכלכלי את הנדרש ומעבר לזה.

אז תודה .תודה לכל המלאכים שפגשתי בדרך ושאפגוש אי"ה בהמשך.

ובכלל כל כך הרבה טוב ואור אני מגלה בשביל הזה שאני צועדת בו

בתקווה ובתפילה להרבה שנים של שמחה ואור.