מודה אני

מתקרבים לסרט הסיום. עוד מעט השנה – תשע"ד מסתימת , דמדומים, שקיעה. שלשום נסעתי לראות את השקיעה בחוף ניצנים. מה יש בשקיעות שמושכות אנשים להסתכל בהם? לכאורה זה משהו של סוף . משהו עצוב? אבל באמת זה מרהיב, יפיפה, יש בהסתכלות על השקיעה איזה ממד של עומק ,של נצח, השמש אמנם שוקעת אבל המחזה הוא מלא בצבעים וביופי והידיעה שמחר תזרח השמש שוב היא הנותנת לרגע את מה שהוא- עוצמתי ומרגש. אולי יש בהם איזה משל לנו שמפחדים כל כך, מהסיום של החיים- מהמוות ,שיש שם איזה יופי , אולי בלראות מה היה האדם ומה נתן לעולם- אור, וחום, וצמיחה, ונתינה ממש כמו השמש . ואם הוא שוקע- הולך לו , הרי שיש חיים מעבר ,אם בהשארות הנפש, ואם במה שהוא השאיר אחריו ואם בזכרונות עליו….
בבקרים בהם אני שוחה אני יוצאת בשעת זריחה (שהיא די מאוחרת בימים אלו) וגם במראה הזה אני נפעמת מהיופי וההדר שיש בו. ובכל זאת לא דומה ההרגשה בשעת שקיעה להרגשה בשעת זריחה. יש בשמש הזורחת ממד מסנוור שקשה להסתכל בה ברגע שהיא עולה וזורחת.(מה זה מביע?)
אני מרגישה ברת מזל ובעלת זכות גדולה על כך שסיימתי עונת רחצה שלימה שבה יכולתי לשחות כמעט מידי יום. כשהתחילה העונה חששתי שלא אצליח בכך ולכן לא קניתי מנוי אלא כרטיסיה וכשזו הסתימה קניתי שניה ואז כבר הוספתי מספר שקלים והשלמתי למנוי.
ההתמדה בהליכה לבריכה בכל פעם שהתאפשר לי, ההתגברות על הקור של המים- בעיקר בבקרים של אלול, ההתגברות על תחושת החולשה שהתלוותה בזמן של הטיפולים, העקשנות להמשיך ולשחות עוד בריכה ועוד בריכה ולהגיע ל30-40-50 בריכות בכל פעם. אלו דברים שמתרחשים בפנים ולא ניכרים בחוץ, גם לא מדברים עליהם והנה בסיומה של העונה אני גאה בעצמי ושמחה ומודה על הכל.

בספר של רחל נעמי רמן ברכות סבי יש אמירה חזקה בקשר לאמת הפנימית שלנו שהיא קיימת ונוכחת ושרה לנו, בין אם אנחנו מקשיבים לה ובין אם לא. זהו צליל שרק אנחנו יכולים לשמוע, -כשהחיים מכינים אותנו להקשיב לה. ואני מוסיפה שלרוב לא שומעים אותה אלא אם כן החיים מזמנים לנו משבר- פטירה של מישהו קרוב, מחלה, מלחמה וכו'.
בתחילת הדרך מיד אחרי שנתגלתה המחלה נותבתי ע"י ה"מקרה" ה"מזל" – הקב"ה – לציור האינטואיטיבי ושם בצד הציורים שהתחלתי לצייר ,בחוסר אמון מוחלט ביכולותיי, בתימהון גובר על התוצאות ובהשתאות לגבי התחושות שמתלוות לתהליך, כתבתי כמה דברים במצוות המטפלת שלי ונפגשתי בהם היום , ואני מעתיקה מהם לכאן.
היא נתנה לי משפט שכתב מי שהמציא את השיטה ד'ר פינקי פיינשטיין, ואני הוספתי את מילותיי.:
"צמיחה יצירתית אינה דבר פשוט, עליך להיות מוכנה לטלטולים ולסערות קשות מדי פעם".
אני בכלל לא יודעת מה זו צמיחה יצירתית זו פעם ראשונה בחיי שאני עושה משהו כזה ואני מאד חוששת, כי אני לא מכירה את עצמי ולא מגדירה את עצמי כיצירתית. אני לרוב מעתיקה, משתמשת בדברים שאחרים יצרו ומתוכם יוצרת משהו. אני בטוחה שיהיו טלטולים וסערות קשות ואכזבות והרגשה שאין בי את זה ואין טעם להמשיך, אבל לא משנה מה יצא מהציור- עצם התהליך נראה לי נכון ומתאים לי עכשיו. עצם היצירה ושפיכת הצבעים על הדף בלי לתכנן או לחשוב נראה לי טוב עכשיו. וכשיבואו הסערות.. אתגבר עליהן והלוואי ואמצא בתוך התהליך את עצמי ואצליח לבטא את עצמי בכיף.
עד כאן המילים של תחילת המסע.
עכשיו אני כבר 7 חודשים אחריו, בלי סערות קשות מדי, עם הרגשה – כן אני יצירתית-יוצרת ויוצרת בלי הפסקה ונהנית מכל רגע. נהנית מעצם היצירה, נהנית מהתוצאות, נהנית מהתגובות, שמחה לחלק את יצירותי לקרובים לי ומרגישה שחלק מאותה אמת פנימית התגלתה פה. וגם על כך אני מודה בכל יום.

מחשבה אחת על “מודה אני

  1. יעל, מדהים. אני קוראת את רשימותיך ומלאת התפעלות.
    המעוצמה, התהליך והשיתוף. ובעצם ממה לא?
    שתהיה לך שנה נפלאה, נחת, שמחה ובעיקר בריאות ובריאות.
    וכמובן הרבה יצירה ויצירתיות.
    היי ברכה
    מיכל בארי, עיר דוד.

    אהבתי

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s